אני זוכר שהקשבתי לאלבום הזה כמעט באותה שקיקה ואהבה בהן האזנתי ל"סרג'נט פפר של הביטלס". לא שהיה מקום להשוואה, אבל תחושת הראשוניות שיצרו השירים של התקליט הזה, למרות ההשפעות מבחוץ – היתה שיש כאן לראשונה ריח של פופ ישראלי מקורי, שאז ב-1971, היה עדיין די בחיתולים.
האלבום קרוי על שמו של צריף ששכן בסמוך לחוף מציצים שבתל אביב. צריף זה, שהיה בבעלותו של אביגדור צברי, שימש כמקום מפגש לקבוצת אנשים, ובהם יוצרים ואמנים שכונתה "חבורת לול". הצריף, שתועד על עטיפת האלבום בצילום של אלונה איינשטיין, תועד גם בסרטו של אורי זוהר "מציצים".
מרבית השירים בתקליט הפכו להיטים על-זמניים ("קפה תורכי", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אני ואתה נשנה את העולם", "צא מזה") שירים שנוצרו אחרי וודסטוק, חלקם עושים שימוש באמירות אוטופיות בסגנון של Imagin של ג'ון לנון. התום של "אני ואתה נשנה את העולם" (איינשטייין), התקווה לבואה של יונת השלום בשיר התנ"כי "היא תבוא" (רוטבליט)
זה תקליט שמצליח לקיים דו שיח יפה בין אריק איינשטיין של השירים הפשוטים, התמימים והיפים ("אני ואתה", "אני אוהב לישון", "השריקה של התנועה") ובין הפזמונאות היותר מתוחכמת של רוטבליט ("קפה תורכי", "אני רואה אותה בדרך לגמנסיה", "לשרוק בחושך", "היא תבוא", "צא מזה") בין הילד התמים (והשובב) אריק שהעדיף את הכיף של השינה וההתרפקות החלומית רומנטית של שינוי העולם בלשון של גוף ראשון, מול הניסhון הבוגר יותר של רוטבליט להתמודד עם מגוון של נושאים.
חלק מההתפתחות היצירתית של אריק איינשטיין באותה תקופה הייתה בעצם הבחירה במלחין כל כך יצירתי וורסטילי כמו מיקי גבריאלוב, מוסיקאי אשכולות, גיטריסט של להקת "הצ'רצ'ילים",חלוצת הרוק הישראלי, רוקיסט המשלב מנגינות מופלאות המעוגנות במציאות המקומית של מזרח תיכון המייצר דיאלוג עם הפופ המערבי. התקליט הוא שילוב בין כלים קלאסיים ורוקיים: כינורות וגיטרות חשמליות. הוא נע בקלילות וירטואוזית בין קיצביות מקפיצה של "קפה טורקי" ו"אני אוהב לישון" לליריות הנוגה של "אני ואתה" ו"צא מזה" בעיבודים שחותמם טבוע לעד, נשמעים מודרניים גם כיום, ממש כמו שזהו אריק איינשטיין ששוכן במעלה הפנתיאון של המוסיקה והתרבות הישראלים.
אריק איינשטיין – אני אוהב לישון
