אריק ברמן שר על המוסכמה (קומונסנס) של ההחלטה המשפחתית על עשיית ילדים, החלטה הכי שגרתית, שמתקבלת לאור הבנלי של הפלורנסנט במטבח. כשמסתכלים על המוסכמה, ש”ללדת ילדים זה שמחה” בראי הציניות, אפשר לגלות שהאמירה הזו – אף שהיא נחשבת לקונצנזוס חברתי – מתגלה לעיתים כעטופה במורכבות שלא תמיד נוח לדבר עליה.
מצד אחד, החברה הישראלית, שמה דגש עצום על ערכי המשפחה, התרבות היהודית והפרו ורבו. ילדים הם לא רק נתפסים כברכה, אלא כסוג של חובה חברתית או מימוש אישי. יש גם גורם דמוגרפי או פוליטי – הרעיון ש”כל ילד הוא תרומה למדינה”. הציניות לא בהכרח באה לשלול את השמחה, אלא לחשוף את המורכבויות שמעבר לה: הפחדים, העייפות, ואולי אפילו החרטה שלעיתים אנשים לא מעיזים לדבר עליה בגלוי. הציניות מזמינה אותנו לשאול: עד כמה המוסכמה הזו נובעת מאמת פנימית, ועד כמה היא כפויה עלינו?
ברמן משלב שפה יומיומית, כמעט מדוברת, בטקסט ציני-אירוני. במוסיקה שנעה בין רצינות לקלילות שמקדמת את הפניה אל המכותבת בשיר במהלך שמתחיל בדיבור ועובר שינוי מקצבי לגרוב שלובש מזרחיות ההופכת לשמחת חיים, כאילו ברירת המחדל (של עשיית ילדים) היא בסופה המציאות.
*** אריק ברמן: "אריק: "תחת שמי הפלורסנט ממשיך לחקור סוגיות בדבר הסיפורים שמעצבים את חיינו. איזה נרטיבים החברה הגתה עבורנו לאורך השנים וכמה רלוונטיים הם למציאות שלנו כיום? השיר נכתב בתוך מערכת יחסים בה שאלנו את השאלות הגדולות בניסיון נאיבי מקסים להמציא את הגלגל"
אריק ברמן תחת שמי הפלורסנט יוצרת ועורכת: מיה אלה (בהנחייתו האדיבה של רני סער) צלם: עמיקם שילה שחקנית: ניבר מדר
בואי אל המטבח/ תעמדי/ תחת שמי הפלורסנט
כמה שאת יפה/ זה לא יאומן/ מתחת לפלורסנט
אף אחד לא יוצא מזה טוב/ כולן נשרפו כליל באור הזה
אני אחכה לך בחוץ/ זה לא בשבילי
זה יותר מדי / את יודעת מה?
בואי נעשה ילדים
מדברים/ על לעשות ילדים/ במטבח/ על אדמת הקומנסנס
זה חד סטרי (זה תלת מימדי)/ זה בלתי הפיך (גם לא לעשות)
זה חתול בשק (או חתולה)/ אני אומר לך
אבל פתאום/ הכל נראה/ כל כך בהיר בהיר בהיר
בהיר בוהק בהיר בהיר/ ברור בהיר בהיר בוהק
ואת כלכך יפה / וזה מסנוור
בואי נעשה ילדים/ (אז מה אם את כלכך יפה
מה זה אומר? למי זה עוזר?)/ בואי נעשה ילדים
יום אחד
