זה ייגמר על מדרגות הרבנות? למה לעבור את כל הסבל הזה וליילל? פעם "השבור" ביניהם היה "שלם". עכשיו השבור – שבור, ועל כל הצרות – בעל הבית עוד דורש לשלם. מה הביא את ארקדי דוכין לכתוב שיר עצוב על הנושא הבנלי? לא רק זאת: דוכין נתן למירי מסיקה באופן הכי צפוי לקונן בטון מדוכדך על מר גורלה – "אני אבודה כמו ציפור ללא חוף… ואתה כבר שכחת לבוא לחבק" ... מהצד שלו – הוא מאשים אותה בחוסר אכפתיות, ניתוק. תלונות הדדיות בצד געגועים לזוגיות של פעם הם ענין שבשגרה.
דוכין לא הצליח לייצר סיפור מקורי. הוא רקם כאן משהו פתטי מסיטואציה טיפוסית ליחסים במשבר, מעין סיפור על שניים, שמייצג לא רק אותם, אלא את האווירה הכללית של יחסים בעידן העכשווי. התוצאה:  אותו שיר לפסנתר, שאין בו מתח וכסח בזוגיות, אלא השתתפות קודרת זה בצערו של זו, וניסיון לשכנע את המאזין להשתתף בצערם. לי זה לא קרה. נשארתי על קו דכדוך, מעט אנכרוניסטי, כאשר גם הדואט לא ממש משפר את המצב.

גם אני בודדה / כאילו אין איתי כלום/ בלי אוויר בלי שמחה/ בלי יכולת לקום/ גם אני אבודה/ כמו ציפור ללא חוף/ כבר לא יודעת מה קודם/ לשאוף או לנשוף/ ואתה כבר שכחת לבוא לחבק/ כל היום מסתובב/ מחפש משחק/ נוסע חוזר, לא מוצא מנוחה/ כשאיבדת כיוון איבדתי אותך/ בעל הבית קומה מעלינו חוזר ואומר:/ "הגיע הזמן לשלם"/ פעם שבור ביננו היה שלם/ פעם שבור ביננו היה שלם
ואת מתחפרת יוצרת שכבות/ לא אכפת לך מכלום, לא בא לך לחיות/ כל היום מסתובבת לא מוצאת שום דבר/ לא בוכה רק שואלת מתי זה נגמר/ ואתה נעלם בתוך עבודה/ כל היום עניינים, תכנונים השקעה/ עולה ויורד בסולם ריקני/ מחובר טלפונית / מנותק מבפנים/ בעל הבית קומה מעלינו חוזר ואומר:/ "הגיע זמן  לשלם"/ פעם שבור ביננו היה שלם/ פעם שבור ביננו היה שלם     
היה, ועכשיו לכל אחד, פינה משלו/ כורסא משלו, טלוויזיה….
ואתה כבר שכחת לבוא לחבק…