שני משפטים שאני מוציא מההופעה נטולת הקהל של ארקדי דוכין בזאפה כדי לחבור לימי המצוקה: "בין הבלבול לאסון – יש פיתרון" "בין האפל לנסתר בעולמנו הצר, אומרים יש עוד תקווה". ארקדי מעיד על עצמו שהוא חטף "דבר כזה שנקרא התמוטטות עצבים", התיישב על ספסל בגן, עבר שם טוב לוי. "מה אתה נראה כזה מצוברח" שאל לוי את דוכין. סיפר לו (דוכין) כי נשאר בלי אישה, בלי בית. לוי הזמין אותו לביתו, ותוך הכנת קפה צץ שיר חדש – "חדר משלי".
זה ארקדי דוכין. תשאירו אותו בלי אישה, בלי בית. תביאו פסנתר. תבוא השראה. הוא יתעד תחושות, יהפוך אותן למילים ולצלילים. הרצפט להתמוטטות עצבים נרשם בשעות האלו. מוסיקה מרפאת, גואלת, משחררת. איך סיים ארקדי את המיני הופעה: "מיליוני אנשים לבד, אם כבר לבד, שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". קחו את המסר לימים אלה. זה הלך עם ראפ שעשה "חיים שתיים" ועם מעבר סולו סקסופון חם של מרק רוזן. הוא שר "שער הדמעות" שלא ננעל – במקור דואט עם שולי רנד, והוא הזמין לדואט את יונתן רזאל לצמרר ב"בין הצלילים". התרגשות מרוממת נפש על תקוות לשינויים בחיים. ראש ולב משותפים. רזאל תפס רוח קוסמופוליטית ושר באנגלית – If You Want To Travel על המהות של להיות חי-אנושי. כשאתה שר אנושי, צלילים עוברים מסך, ואין בעיה להצטרף לרומנטיקן חסר תקנה ולזמזם "מי אוהב אותך יותר ממני". ארקדי משתחרר מעצבות. ב"בגללך" (ששמו הולך לפני בזכות אריק איינשטיין) קיבלנו דאנס-ראפ עם הראפר "חיים שתיים", ואני רשמתי לעצמי – קונטרסט בזמן. גם ארקדי הגיע בזמן. איכשהו הוא תמיד מגיע בזמן שצריכים להקשיב לו.
שירים: יש בי אהבה, חדר משלי, שער הדמעות, היא לא דומה, מי אוהב אותך יותר ממני, ואני קורא לך, בגללך עם "חיים שתיים", בין הצלילים עם יונתן רזאל, If You Want To Travel – יונתן רזאל, אם כבר לבד עם "חיים שתיים".
