אתי ביטון שרה אהבה ושברונה. הימים שחלפו, השנים שעוד יעברו. "מבול רגשות" שמציף. נזכרת בחיוך המרוח שלו. ומה קרה? לא ברור. סיכוי לשיקום? – אין. היא חוזרת לעצמה אחרי הפרידה מהגבר המאכזב. זהו.
אתי ביטון רוצה להיות סינגר סונגרייטר. רוצה. הכתיבה שלה פשטנית, מנסה בעיקר להתבסס על מנגינה קליטה ולמלא את החסר בטקסט בהבעה אמוציונאלית מסולסלת על גבול ההתבכיינות. ההפקה המוסיקלית העצימה את הדרמה בקלישאות מוכרות של קצב וצליל כלי מיתר. ביטון מתבססת בעיקר על רגש, רצה לפני השיר בטון גבוה מאוד, אבל אינה גורמת לי להשתתף בצערה או בהתחזקותה.
איך הימים/ עברו מהר שעוד היינו יחד/ והחיים הפכו מבול של רגשות
והשנים עוד יעברו לנו כאן ללא נחת/ אם רק נמשיך בשקט לחכות
הלבד הזה לא נתן מנוח/ אני אוספת כל רגע של כוח
פזמון: לא הולכת לאיבוד/ וכל מה שהיה אבוד/ אני חוזרת לעצמי
כך החיים לימדו אותי/ תמשיך לנדוד מבר אל בר
אל תתעורר כבר מאוחר/ לך כוסית לא תעזור
ששוב בבוקר תחזור/ בלילות היית בא אליי כולך זורח
ומבקש עוד חיבוק של אהבה/ על הפנים תמיד היה לך חיוך מרוח
תמיד דאגתי להביא את השלווה