אביגדור קהלני, תת אלוף במילואים, כתב שיר אהבה כמו תלמיד מצטיין בסדנא לכתיבת שירה. הדימויים, החריזה כמו לפי הספר. "את כמו הרוח המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר השומר מן השמים". וגם: "ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב נרקם לו חלומנו". תגידו – היום כבר לא כותבים ככה, בתמימות ובטוהר שכזה. אצל קהלני זה קיים, לא איבד את זה, כשכתב שיר לאהובת חייו לרגל חגיגות יום ההולדת השבעים שלו. מהניצנים דרך הענפים, המפרש, הספינה, הילדה ההיא שנשארה יפה מנעורים. אני מאמין ליופי הנקי הזה.
היום גם לא שרים ככה –במלודיות מכניעות, טון של רגש טהור. סגיב כהן קרא-חש את קהלני ועלה על ספינת האהבה שלו בשיר אל-זמני, חף מאופנתיות, שבו התחושה מנצחת ללא עוררין. מוסיקה שכמו נרקמה (מלשון רקמה) למילים האלו.
זוכר אותך ילדה חיוך של ביישנית/ יפה ועדינה תנועות של רקדנית/ בניתי לנו בית וגג של רעפים / ולי נתת כנפיים לגעת בשחקים/ צעדנו בשניים הצמחנו ענפים/ ואיך פרח הבית כשבאו ניצנים
את כמו הרוח המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר השומר מן השמים/ והייתי מפרש לנווט את ספינתנו/ ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו
יום רודף עוד יום נפקחו עיניים/ והשמש באורה מחבקת משמיים/רבו אבני דרך בשביל שבו הלכנו/ ואיך נמשיך ללכת בדרכים שלא ידענו/ והזמן דוהר מהר, רודף את השנים/ ואת ילדה נשארת יפה מנעורים
את כמו הרוח המלטפת את המים / ואני לך כמו נשר השומר מן השמים/ והייתי מפרש לנווט את ספינתנו / ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב נרקם לו חלומינו
