אני עולה על הדרך לחירות של אייל אבן צור בכמה תחנות, שאחזור אליהן בדרכי המוסיקה העמוסות והבלתי נגמרות. בשיר הקצבי הזה ("בדרך לחירות") שר אבן צור: "גם אתה וגם אני/ עושים טעות בדרך לחירות/ שניה פני שנרדמים הכל חוזר לדרך החירות".
אני עולה על דרך החירות של אבן צור בשיר המסיים – "שירו של חוף", פולק סונג, מנגינה ענוגה, צליל אקוסטי. שיר אהבה מואר באור, שבו האוהב שר מכל הלב – "ואת שירו של חוף בו אני איתך בסוף".
זה אינו אלבום קונספט, יצירה המגובשת רעיונית, אבל התחושה היא של מקור השראה הנוגע ב"דרך החירות", עובר כחוט השני לאורך השירים. "שיר של חוף" חובר ל"מאז שקיץ" הקול הגבוה והמתכוון ששר – "להרגיש עוד פעם אחרונה/ כמו פעם ראשונה".
אל תנסו להגדיר את הסגנון של אייל אבן צור. אל תחפשו את הזמר הגדול. ישכאן פערים בביצועים. מצד שני יש באבן צור תכונות שהופכות את הסונגרייטר לסינגר – התחושה שאף אחד לא יבצע את השירים שלי כפי שאני מבצע, ואתה מחפש את השירים האלה.
אני מתכוון ל"ארגזים" שפותח את האלבום, רוק ים תיכוני יפהפה, מעין מחאה אורבנית, עטופה בנימה נוסטלגית האומרת: את פינות הילדות של פעם תופסים הבניינים הגבוהים של העשירים החדשים – "סף תופס מקום על הגגות/ לא נשארה לי פינה לשים תהראש". אייל אבן צור מתרפק על העבר במנגינה לא "עגולה". אינו נמרח. הטון הנמוך, השירה הלא משויפת, גם הקצב וההפקה כמו משאירים אותו ואת המאזין באזורי הרחוב שבהם גדל. הרוק המלנכולי מזכיר מאוד את ברי סחרוף לא רק בטונים אלא גם בעיבוד ובהפקה המוזיקלית האפלולית, בעלי העוצמה הפנימית. השיר משדר את התחושה בצורה האותנטית ביותר.
אני מתכוון גם ל"שלוש קומות" – מציאות של יוצר מולידה חיוך קטן על ההיררכיה הבן-זוגית: היא חזרה בסוף היום עייפה, ועוד טיפסה שלוש קומות (מישהו צריך לעבוד), הוא, היוצר, בבית – מקבל את פניה. מקשיב לדפיקות ליבה. אחלה סידור.המוסיקה של האח, שחר אבן צור, מעניקה לסיפור מתח יפה, מאפשרת לאייל לתרגם את התחושה בעידון דרמטי. תחושות רגעי ההתרגשות המאושרים ממלאים את השיר. שחר האזין לדפיקות הלב שלו והפך אותם לצלילים מלודיים שממחישים שמחה פנימית והתרוממות רוח, ועם זאת יש בהם נגיעה יפה של תוגה. וגם: "כוכב" ("שכאני מאוהב אני עף לחלל"), שיר אהבה שחובר לקו המלודי-הרמוני של הטרובדור .
"הכל טוב" עם שאנן סטריט הוא עולם מוסיקלי אחר. שיר העוסק בסתירות של החיים בישראל. זה אינו שיר קיטורים שגרתי על המצב. הוא בא להאיר מצב אבסורדי, ש"הכל טוב" הפך ביטוי שחוק כמו, "מה נשמע", משהו שנוגע בקלישאות השכיחות של החיים כאן. אייל אבן צור בחר במסלול השירה הקולקטיבי. קטע הראפ של שאנן סטריט מחזיר לאדמה, לפרופורציות, מחדד את הפרדוקסליות בראיית ה"טוב" וה"רע" במציאות המקומית. מבחינה אומנותית מוסיקלית – הכל ממש טוב בשת"פ בין אייל אבן צור ושאנן סטריט. האם זה תורם לקוהרנטיות של האלבום? כאן המצב פחות טוב. גם הבוסה של "עוזב ואז תופס" והרוק של "סימבורה" אינם מסייעים ללכידות של האלבום המיוחד הזה.
שירים: ארגזים, שלוש קומות, מאז שקיץ, הכל טוב, עוזב ואז תופס, סימבורה, בדרך לחירות, כוכב, ללמוד לריב, שירו של חורף
