ג'ון בון ג'ובי מתרגש. אחרי 2,900 הופעות בחמישים מדינות בעולם, הוא הולך להופיע בפעם הראשונה בתל-אביב. מה קרה שזה לא קרה עד היום?
מה אנחנו שואלים שאלות שאין עליהן כנראה תשובות ברורות. כסף? נו מה. הכל זה כסף אלא אם לבון ג'ובי היה משהו נגד ישראל ואין לו.
תרשמו את ה-3 באוקטובר ביומנים. תפנו את הערב.  הם נוחתים כאן אחרי 32 שנות להקה (הקמה: 1983, ניו ג'רזי) לא ניכנס למספרים. מי יבדוק אם בון ג'ובי באמת מכרו 130,000 מיליון תקליטים. מי יבדוק אם באמת ראו אותם 37,500,000 צופים. אבל זה בסדר. בשאו ביז מותר גם לנפח. יותר מדויק: הלהקה הוציאה 12 אלבומי אולפן, 2 אוספים ו-2 אלבומי לייב. פרס גראמי אחד. 9 מועמדויות.
מוסיקה: לא חוכמה לתת את It's My Life כדוגמית. נהרסתי מ – Bed Of Roses, אולי בלדת הרוק ששמעתי מעודי. מה חסר ל – Who Says You Can't Go Home. אבל אלה רק שתי טעימות. שינויים – מעבר מרוק גיטרות  מטאלי לרוק מלודי, ידידותי יותר או כפי שהאמריקנים מגדירים "קונטמפוררי", לעיתים נגוע בקאונטרי, אבל לעולם לא זנחו את ה – Hard Rock. לא זנחו שורשים. תרצו – משתווים באיכויותיהם לברוס ספרינגסטין בייצוג הרוק של ניו ג'רזי. גם אם הצחקתי מישהו, הם מגיעים ממקומות של רוק עם שורשים עמוקים. עברו את מבחן הזמן בהצטיינות.  ויש פה שירים (למטה)

כמה זה יעלה לכם: 340 לדשא. 950 – גולדן רינג. 1100- VIP

וידיאו: Livin' On A Pray