בשיר "ברחוב הנשמות הטהורות" הפנסים ללא אורות" . ב"רחוב החמלה" – אין פינה של חמלה. שלומי סרנגה שר על עיר ללא צדק ורחמים, בה השנאה מהולה בדעות קדומות, וכולם מקשיבים רק לאיש הקטן עם הצל הגדול. טקסט טוב, עם נגיעה פוליטית, ורק חבל שהפזמון אינו ממשיך את האיכויות השיריות של הבתים, אלא גולש לאמיתות חיים נדושות – עין צוחקת עין בוכה, יש בדרכים שושנים וקוצים, בני האדם שונים. אחידות היא אחד החוקים החיוניים בכתיבת שירה, והיא אינה קיימת כאן.
מוסיקלית, כמה לא מפתיע, שלומי סרנגה חוזר למוסיקה היוונית. לזכותו ולזכות המוסיקאים שמאחוריו ייאמר, כי האינטרקציה בין העברית ליוונית – מצוינת, הטקסט יוצא נשכר, הדיקציה – לתפארת, הטון חזק ומתכוון. "רחוב החמלה" מחזיר את סרנגה לנתיב אמצע חיוני מאוד מבחינתו.
ברחוב החמלה אין פינה של חמלה, רק צללים וקולות
חתול מיילל בין פחי האשפה לשברי זיכרונות
ידעתי כאב כשעברתי משם, על אותן מדרכות
כשהאושר אומלל, גם הצדק שוקע
פזמון:
עין צוחקת עין בוכה, פעם ממני, פעם ממך
יש בדרכים, שושנים וקוצים לכולם
בני האדם, כה שונים בדרכם, אלה היו עבדים לליבם
ויש גם כאלה שלא אהבו מעולם
ברחוב החמלה, השנאה מהולה בדעות מאתמול
כולם מקשיבים רק לאיש הקטן, עם הצל הגדול
ראיתי אותם, מנצחים את עצמם, באותן מלחמות
כשכולם מכוונים, אף אחד לא פוגע
פזמון:
עין צוחקת עין בוכה, פעם ממני, פעם ממך
יש בדרכים, שושנים וקוצים לכולם
בני האדם, כה שונים בדרכם, אלה היו עבדים לליבם
ויש גם כאלה שלא אהבו מעולם
