בריטני ספירס לא נמצאת במארז הדיסקים במכונית שלי. זה ייכנס? התשובה השלילית אינה קשורה לאיכות הפקה של האלבום, התשיעי שלה. אין כאן תפנית כזו שתהפוך את ספירס בת ה-34 לקאפ אופ טי שלי. היא עושה פופ טוב, קליט, בוהק, אבל עדיין נשמע Bubblegum פופ לנוער מאשר מוסיקה חוצה גילים. מה שיפה אצלה, שהיא מצליחה לעשות שימוש בקול לא גדול להפקות נוצצות קורצות לטופ אופ דה פופ, לשירותי ההאזנה בהזרמה ולמעריצות שהיא מושא החלומות הרטובים שלהן.
ספירס מחפשת להיטים. מעולם לא הבנתי בה החלק הפנימי שלה בשירים, והאם הם משקפים את אישיותה. היא סומכת על כותבים ומפיקים שיעשו את העבודה. אפשר למצוא מידה של עומק בשיר כמו Just Like Me, אבל ספירס מעדיפה את הלהיט הגדול, ויש לה בין ה-17 לא מעט. האלבום נע בין שני מאפיינים של הקריירה שלה: שירי EDM קליטים ופופ פשוט. ספירס נופלת בין הכיסאות: מנסה להיות בוגרת וצעירה בעת ובעונה אחת.
המוסיקה לא משאירה ספק לאן פניה: הצליל מעודכן בכל מה ששולט בטכנולוגיה המוסיקלית הצעירה של ההפקה העכשווית שעוטפת אותה בסאונד לא אישי. הקול שלה נע בין לחישות סקסיות למתיקות נערית מאנפפת כמו ב – Better. ההפתעה היא בהגשה הארוגנטית בשיר What You Need בהפקה פאנקית מצוינת, ופתאום – ממש משנה עורה לסול מיוזיק – שלא ממש תואם את קווי המתאר המוסיקליים שלה. אלבום שבו כמעט כל שיר נשמע כמו סינגל פופ שעומד בפני עצמו – במנגינה, בהפקה, בשירה. מבחינה זו Glory, למרות שטחיותו, יכול להיחשב לאחד הטובים ביותר של ספירס.
- Invitation
Make Me… feat. G-Eazy. 2.
3. Private Show
4. Man On The Moon
5. Just Luv Me
6. Clumsy
7. Do You Wanna Come Over?
8. Slumber Party
9. Just Like Me
10. Love Me Down
11. Hard To Forget Ya
12. What You Need
13. Better
14. Change Your Mind No Seas Cortes
15. Liar
16. If I’m Dancing
17. Coupure Électrique
Make Me… ft. G-Eazy