השיר שמתחיל ומסתיים עם טקסט מוקלט מפי זאב רווח מבטא גישה אופיינית בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, המקטרים על הממסד והשלטון. תרצו – שיר מחאה סוציאלי, שכבר אינו מקובל במחוזותינו על נושאים כמו אי-שוויון, עוני, צדק חברתי. מה חדש בזה? – ממש כלום. תסכול מהמצב החברתי מול שלטון ועשירים שמסתכלים עלינו מלמעלה – היה תמיד. בר צברי משתמש בכוח המוסיקה כדי להעלות את התסכול הזה מחדש, ומן הסתם גם לגעת בשאלות שתמיד הציקו וימשיכו להציק.
צברי משדר פשטות ארצית – בלחן, בסלסול, בטון המתכוון. אמירה שיש בה כאב לב. המעבר בשיר אפקטיבי, מעניק ממד של המנון עממי מייצג. גם אם הנושא והמסר נשמעים כקול שעולה מן האוב מימים שנושאים חברתיים היו חמים ובימים שנושאים אחרים בוערים, אי אפשר שלא לקבל את טון המחאה של צברי כאישי ואותנטי.
בר צברי בובה של תאגיד
יותר מדי עשירון עליון/ יותר מדי אליטות/ יותר מדי צמרת/ פחות מדי שורשים
נעים מאוד בובה של תאגיד / רחוק מבית כסף ועתיד / וכל החברה שלי חיים על וויד / חיים על הנייר
גונבים אותי לקחו לי ת׳איזון / אנ׳לא נותן באף אחד אמון / לא פלא שאיבדתי ת׳כיוון / פוליטיקלי לא בר
עוד / סיגריה וכבוד / עובדים בלעבוד / הכל אותו דבר
כותב/ כי אין מה לעשות/ אין כלום בחדשות / הכל אותו דבר
יותר מידי שלטון/ יותר מידי צמרת / הכל על בטחון / והחברה אילמת
אין פרנסה חיים על ההורים / מהמחסן דירת שני חדרים / תשעה מיליון מול מאה ועשרים
חושבים אני תייר/ שותים אותי אכלו לי ת'כיסים / החלומות בורחים מהתריסים
שרפתי חצי יום על הכבישים / שותק וממורמר
עוד / סיגריה וכבוד / עובדים בלעבוד / הכל אותו דבר
כותב/ כי אין מה לעשות/ אין כלום בחדשות/ הכל אותו דבר
יותר מידי שלטון/ יותר מידי צמרת / הכל על בטחון / והחברה אילמת
אדוני אי אפשר לחיות בבועה/ אי אפשר להתפרנס מזיעה של אחרים/ ולשלם להם שכר מינימום
אי אפשר לפטר אנשים/ ואז לברוח הביתה במכונית מנהלים / ולשתות קוניאק במרתף הממוזג שבנית לך
עוד / סיגריה וכבוד / עובדים בלעבוד / הכל אותו דבר
כותב/ כי אין מה לעשות/ אין כלום בחדשות/ הכל אותו דבר
יותר מידי שלטון/ יותר מידי צמרת / הכל על בטחון / והחברה אילמת
