לא מרגיש כלום, ובכל זאת יצא שיר. הביאוס הרי תמיד טוב יותר להשראה מאשר שביעות רצון. גדי פיינגולד שרבט טקסט אקראי על איבוד נפשי לדעת. הלב הלך והתקדר, הלב נעול באזיק, לא רוצה לשיר, לנגן. פיינגולד גם מורח בהסברים, שבשביל להתגעגע צריך לב מרגיש ואוהב, אבל מה שאמור להיות אטרקטיבי הוא החיבור לראפר שאנן סטריט.
אחרי שהביע הטראומה  בטון רך, אפרורי -מלנכולי, בליווי פסנתר, בבפראזה מלודית פשוטה החוזרת על  "הרבה הרבה זמן לא מרגיש כלום", נכנס כמו רעם ביום בהיר שאנן סטריט בראפ  זועם,  נחרץ ומאשים:  "זה ממש לא פשוט כמו שחשבתי, מסתבר/ מיום שנעלמת הלב הלך והתקדר". הוא נשמע כמו האלטר אגו של פיינגולד, מייצר ניגוד תיאטרלי, אבל לא נוצר כאן שלם, אלא יותר  שני שירים מנוגדים שמנסים להתחבר. סולו הגיטרה החשמלית של אילן סטרקמן מצליח איכשהו ללכד את השורות, ועדיין זה נשמע שיר לא קוהרנטי.

כבר די הרבה זמן לא מרגיש כלום, לא מרגיש כלום, לא   מרגיש כלום…
זה ממש לא פשוט כמו שחשבתי, מסתבר/ מיום שנעלמת הלב הלך והתקדר
ובשביל להתגעגע צריך לב שמרגיש ואוהב לב פתוח שיודע לשמוח ויודע גם להעצב
ואני מרגיש תקוע, לא זז, גורר רגליים, חסום/ ימין ושמאל ימין ושמאל, כלום כלום כלום…
לא רוצה להפגע אז אני נשאר מאופק/ שלא ידעו עלי כלום, שלא יקלטו
איך אני נמחק אני נזרק
כבר די הרבה זמן לא מרגיש כלום, לא מרגיש כלום, לא  מרגיש כלום…
קרוב מדי לתהומות של הריק/ זרוק פה במדבר וחושב עלייך, מספיק!
כאילו שהלב שלי נעול באזיק, די!/ אין לי חשק, אין לי רגש, אין לי מילים, אין לי vibes
להתגעגע זה כמו לכתוב שיר, זה נכון/ אבל מי יכול לכתוב מילה כשלהרים את העפרון
גדול עלי, לא רוצה לשיר, לא לנגן/ מרגיש את הכלום משתלט ולא יכול להתגונן
כבר די הרבה זמן לא מרגיש כלום, לא מרגיש כלום, לא/ מרגיש כלום…