כלים לא שגרתיים בפסטיבל ג'אז תל-אביב דצמבר 2019: הזדמנות של ממש לגלות מחדש את ההאמונד B-3 ככלי ג'אזי ואת מפעילו המחונן ג'ואי דה פרנצ'סקו, נגן שנותן גם את המבוא וגם את פרקי ההמשך, כשרוחו של ג'ימי סמית' נושבת בגבו. השילוב של ג'ואי דה פרנצ'סקו וג'ימי סמית הוא אולטימטיבי כשמדובר בג'אז לאורגן המונד. סמית, אגדת ההמונד, עשה עם דה פרנצ'סקו אלבום שנקרא Legacy, והמופע בפסטיבל הוא תזכורת לשת"פ בין שני אורגניסטים ליגת העל של ההמונד. ב"לגאסי" הציג דה-פרנצ'סקו את ההקלטות האחרונות של ג'ימי סמית האיש שחולל מהפכה ב- ההמונד B-3 על ידי שילובו באופן יצירתי בז'אנר הג'אז.
בנגינה של דה פרנצ'סקו קיים אותו גרוב שמחייה מחדש את הכלי הזה במהלכי פאנקי נפלאים. האטרקציה: דה פרנצ'סקו הוא מולטי אינסטרומנטליסט, ובמהלך הערב ניגן בסקסופון ובחצוצרה. לא הסתפק בסקסופניסט המצוין שלצידו – טוני רוברטס. המוסיקה היא פאנקי, בלוז, ג'אז בסאונד סוער בכל קשת הצלילים של הכלי, בקונטרסטים בין מקשים רכים לרועשים למפתחות מאז'וריים/ מינוריים, מוסיקה של צלילים חמים, זרימה שופעת של חום וצלילים אווריריים. דה-פרנצ'סקו ניגן על האורגן כאשף, זריז להפליא ומלודי, שוזר צלילים בסגנונות מבלוז ועד בופ וגם גילה כי הוא איש כלי נשיפה, שאינו נופל מאיש הקלידים.
(Joey DeFrancesco (Hammond B3, keyboards, trumpet & saxophone); Troy Roberts (Saxophone & Bass); Michael Ode (drums
סטליסט: A Subtle One, The Jumpin' Blues', Little Girl Blue, What Now My Love, Midnight Special, Sara's Dance, My Girl Is Just Enough Woman For Me
רישאר גליאנו, איש גמלוני משהו, מנגן באקורדיון, בלי מניירה אחת של כוכב. מה שהוא מצליח להעביר בכלי כזה אולד פאשן כמו אקורדיון. אולי פעם רביעית שאני שומע לייב את גליאנו באותו מתכון של סגנון. גליאנו עולה על הבמה, מרים את הכלי ומתחיל לנגן, אין מילה בין הקטעים. שם המשחק: מלודיות, קצב, וירטואוזיות. כל קטע מספר סיפור. הוא מפגיש בכישרון בלעדי את הטנגו הארנטינאי עם המוזט הצרפתי עם נגיעות ג'אז. הטונים העשירים של האקורדיון מזכירים אורגן. גם צלילי המפוחית שלו הם חלק מאוריינטצית האלד סקול מיוזיק להתרפקות נוסטלגית. רישאר גליאנו, עשה מה שאסטור פיאצולה עשה לטנגו – חשף מוזיקה מסורתית – המוזט הצרפתי (French musette) – בצלילים שלא נפלו למלכודת ההתרפקות הנוסטלגית. הוא הגדיר מחדש סגנון מוזיקלי שלם. המוזט בצרפת הוא כמו הבלוז בארצות הברית והטנגו בארגנטינה. גליאנו גם הצליח להוציא את האקורדיון מהצליל השמאלצי המסולסל המיושן של מסיבות ריקודים ללב המוסיקה האירופית המודרנית המושפעת מגא'ז. למוזט של גליאנו יש את כל הקסם המלודי והקצב של של מנגינות המוזט הישנות, אבל עם עדינות ותחכום חדשים.
אין בעיה להתמסר שוב לצלילים האלה. ריגושים מחודשים מגיעים גם מרמת הנגינה של של ההרכב שאיתו. קטעים לא ארוכים של 4 דקות ממוצע, אבל הם כשגליאנו מנגן – האורך באמת אינו קובע. וירטואוז אמיתי. קשה להאמין שהצלילים האלה יוצאים משתי ידיים בלבד. Chat Pitre הזכיר לי את המנגינות הנוגות שחיבר נינו רוטה לסרטים של פליני. המעבר מקצב למנגינה מינורית וחזרה לקצב, להרמוניה, ההשתלבות של הכלים, במיוחד הדיאלוגים עם נגן הגיטרה ז'אן מארי אסיי. פיאצולה היה קם מקברו להגיד לגליאנו תודה רבה. עצה לאלה ששונאים אקורדיון ולאלה שאוהבים: לשונאים – נסו את גליאנו. יש סיכוי שתתאהבו.
לאוהבי האקורדיון: מה, עוד לא שמעתם את גליאנו?
(Richard Galliano (accordion, mellowtone); Jean-Marie Ecay (guitar); Bruno Rousselet (contrabass); Jean-Christophe Galliano (drums
סטליסט: Fou rir, Spleen, Bebe, Chat Pitre ,Laurita, Aria / Libertango, Il Camino, A French Touch, Giselle, Tango Pour Claud , Obvilion, NY Tango,
ג'ואי דה פרנצ'סקו – The Jump Blues
ג'ואי דה פרנצ'סקו – What Now My Love
ג'ואי דה פרנצ'סקו – Midnight Special
רישאר גליאנו – Chat Pitre
רישאר גליאנו – Aria/ Libertango
רישאר גליאנו – A French Touch
