אני שומר אמונים לגולדן גיטאר הנוסטלגי, שהיה ונשאר ענק דיסקי הסדרה הזו. כאן זו עריכה מקומית של המחלקה הבינלאומית של הליקון – שחוזרת אל נעימות העבר הכי מוכרות בהסטוריה של ז'אנר האיזי ליסנינג.
הייתי בטוח שהקטע הראשון – שיר הנושא מ"רומיאו ויוליה" מנוגן ע"י קליידרמן. אבל לא. האם יכול להיות שקליידרמן היה הפסנתרן של הנרי מנציני בהקלטה של 1968? לא בא בחשבון. אבל באופן כללי אווירה קליידרמנית מרחפת מעל מרבית הקטעים. שימו לב איך פראנסיס לי מנגן את "סיפור אהבה" (1970) אותה רכות רומנטית (מתבקשת) אבל משהו טיפה אחר קיים אצל פול מורייה ב"לה בוהם" (1965), והנה מגיע ממש קליידרמן ב"בלדה לאלדין" (1996), שאומר שהוא בסביבה הנכונה. כדי לקבל מימד אחר, קחו את הבוסה של הורסט יענקובסקי שמאלתר על "גבר ואשה".
עיבוד מעט יותר עכשווי – "הלן סט. ג'ון" הנושא מתוך פלאשדאנס" (1983), מישל לגרן מנגן "טחנות הרוח של מחשבתך" באלתור ובעיבוד לא שגרתי לאוסף, גם נגינתו של רוני אלדריץ' את "כל מה שהעולם זקוק לו הוא אהבה" של באכאראך אינו "קליידרמני" (1972) .
מגיעה גם בוסה נוסה – Wave בנגינת המלחין אנטוניו קרלוס ג 'ובים (1983). ז'אק טאי מכניס טיפה הומור לאוסף עם My Uncle – בטעם צרפתי. ומרווין המליש מחזיר ל-The Entertainer (1974) הכל מוכר עד נדוש. ואפילו אלטון ג'ון הושחל לכאן עם Song For Guy. תגידו מוסיקת מעליות, ולא אתווכח. חלק מהקטעים כאן – מיצו את עצמם. אולי זה יעשה למישהו איזו דפיקת לב נוסטלגית. רק שזה לא יהיה קליידרמן.
בתמונות מלמעלה למטה: פול מוריה, מישל לגראן, ריצ'ארד קליידרמן.
