גלי אלון נשאבת לתוך מצב מבאס. "משכללת את הפחד", היא שרה באירוניה. אין בשיר שלה פחד מבדידות אלא מחוסר תכלית בחיים. ה"רעל" מצטבר ממחסור במטרה, מאין אור בקצה המנהרה, והגיל משחק תפקיד. השנים שעוברות ממלאות בעוד יאוש, עד שהברירה היא "למות" או "סתם להתרגל". אם מדברים על משבר גיל (הארבעים?) גלי אלון מנסחת את תחושתה בדיוק. זו אינו רצון לשים קץ לחיים, אבל זו תחושה שאין עוד מה לחפש בחיים.
המלודיה, הקצב המדוד, העיבוד הפונקציונאלי והטון הרך-מדוכדך מנותבים למקום שבו נמצאת הזמרת, מחדדים את התובנה. האם יש בצלילים היפים האלה משום נחמה? בהחלט. אולי אפילו קצה הצלה, אחרת לא היו עטופים באיזושהי תחושת אבל עצמי אסתטית והפגת צער בטעם מעט מתקתק, בטח לא צורב. זה כואב אבל גם ענוג. מה היו היוצרים עושים ללא כאב? על טוב אין מה לכתוב.
כמה רעל גוף אחד יכול לצרוך/ אור מבחוץ כואב בריסים/ כבר לא בת עשרים
כמה רעל גוף אחד יכול לצרוך/ שמש יפה, אל תיעלמי/ כבר לא בת עשרים/ כבר לא בת שלושים
לגור בבית עם חצר/ לשכלל את הפחד/ למות, או סתם להתרגל/ זה כואב, זה צורב וזה קורה
כמה רעל גוף אחד יכול לצרוך/ כמה נעים, כיור מלא כלים/ כבר לא בת עשרים
כמה רעל גוף אחד יכול לצרוך/ בבוקר ניסים, עכשיו פנסים/ כבר לא בת עשרים/ כבר לא בת שלושים
לגור בבית עם חצר/ לשכלל את הפחד/ למות, או סתם להתרגל/ זה כואב, זה צורב וזה קורה
