אח של עומר אדם? נשבע שלא ידעתי. חשבתי תחילה שמנסים לייצר העתק מתחרה. אבל ואללה – אח שלו, מספרים לי.  לא האמנתי למשמע אוזני. אותו האינפוף, אותו טון מסולסל, אפילו משופר יותר. בקומוניקט כתוב שגל אדם שהוא "אוטוטו בן 17". לא כתוב שהוא אח של.  מייצרים לו שיר נוסח עומר אדם, אז זה אך טבעי  שנזכיר את האח המצליח.
הצמד  תמר יהלומי ויונתן קלימי, יצרנים מבוקשים בז'אנר,כבר תופר לפי קונפקציה. הטקסט והמוסיקה הם עוד קלישאה בפס היצור של גברים בוכים בלילה על נטישת האהובה האכזרית. הבחור מנגן בגיטרה את געגועיו. שר את חרוזי האינסטנט שמשכפלים עוד שיר התבכיינות. כולם חושבים שהוא גיבור, אבל הוא סתם סמרטוט רגשני מסכן, שהיא לקחה לו את הכל בלכתה. די. כמה אפשר למחזר?! הנקודה היא שלא מדובר כאן בגבר בוכה אלא בנער, שמישהו מצא כי האינטונציה שלו  התואמת את זו של עומר אדם,  היא פוטנציאל לעסקים מבטיחים במוסיקה. בקושי יצא מהביצה, וכבר שולחים אותו למערכה חמוש בכל אלמנט שחוק ונדוש של הז'אנר. נותנים לבחור צעיר בן 17 טקסט של גבר שעבר כבר מערכת יחסים מורכבת. לפחות היו ממציאים משהו חדש, טיפה יותר מאתגר, אבל באקלים הנוכחי בתרבות המקומית – מי יקח סיכון? הולכים על הכי צפוי, רדוד, שקוף. זה עלול להיות בומרנג. אגב, זה לא אומר דבר לגבי איכויות השירה של גל אדם. נדמה לי שהן מבטיחות לא פחות מאלו של האח ואולי יותר.

יד אחת גיטרה  / יד שניה כותבת / והלב פועם בקצב געגועים
לאיפה את הולכת / איך את לא זוכרת / את הלילה
ואת כל אותם הרגעים / מי חשב שככה ניגמר
הזמן הוא רץ כל כך מהר / רק אתמול היינו שניים
ואין לאן לחזור / נופל על איזו דלת / כולם חושבים שאני גיבור
את לא חוזרת/ אני אף פעם לא שואל/ מילים מילים ואת שותקת
תגידי מה נשאר לזכור / כשאת הולכת/ לקחת איתך הכל
איך את מסוגלת / כאילו לא היה אחרת / לחייך / או סתם לזייף את הפחדים
כמו סופה את מתרחקת/ את לקחת לי את השקט / שהיה בינינו ככה כבר שנים
ומי חשב שככה ניגמר/ הזמן הוא רץ כל כך מהר / רק אתמול היינו שניים…
ואין לאן לחזור / נופל על איזו דלת / כולם חושבים שאני גיבור
את לא חוזרת/ אני אף פעם לא שואל/ מילים מילים ואת שותקת
תגידי מה נשאר לזכור / כשאת הולכת/ לקחת איתך הכל