הבהלה של דודו טסה לעיתים כך כך קשה, שגם אמנות לא תוכל לתרגמה. בשיר השני באלבום הנקרא LO 0394 הוא שר: "בימים ימים כמו אלה/ שירים דיבור כלום לא/ אני אני זה רק אני".
האני של טסה מאוד עגמומי עד מדוכדך באלבום החדש. קולו – דיבור הנפש, לעיתים נוגה, לֵאֶה. מקונן. גם משתוקק, והמוסיקה (מנגינות, תזמורים) משרטטת במדויק את הלכי רוחו.
האלבום נפתח במנגינת קינה (קטע אינסטרומנטלי) – "לזכרה של גאיה" עם יאיר דלאל בכינור המסלסל את הדמעות. תוגה חרישית. העַרְבִיוּת שקיימת לכל אורך הדיסק חוברת לצליל המערבי, סינתזה שהיא האמת שלו, שמסייעת להתעמת עם התחושות שלו הכי "אחד לאחד".
אלבומו העשירי הוא אולי אלבומו האישי ביותר, למרות שמילותיו נכתבו בחלקן בשיתוף עם יוצרים אחרים (אלי אליהו, מיכה שטרית) וחלקן אינן שלו (יהלי סובול).
"גרמניה" הוא כולו שלו: "האם תהיי כשאפול/ אחרי הכל/ בחרת לנשום את גרמניה גרמניה // לפני שנרדמנו רבנו שוב/ שאלתי אותך/ מה את חושבת על ילדים/ את שותקת/ אני עייף".
היא החליטה לחתוך – לעבור לגרמניה. הוא כואב את הריב, כי היו לו כוונות לקשר ארוך, עמוק, כזה שנובע מאהבה גדולה, אבל התובנה הקשה, שזה מצב נתון, מדירה שינה מעיניו. המחשבות הופכות את הלילה ליום, אינן נותנות מנוח, משדרות שהיא אינה מבינה את מה שהוא מבין – "את לא יודעת לאן את רוצה להגיע" – זוהי גרמניה שהוא אינו אוהב.
נראה שהשימוש ב"גרמניה" מעצים את הכאב. נכון, עדיין הקונוטציה המוכרת מגרמניה ההיא, מהשואה, למרות שהדור הזה גדל על גרמניה אחרת. מבחינת הכותב, גרמניה היא בעיקר מטפורה לשבר, לבריחה, לכישלון הקשר.
טון קולו הסעור משדר עייפות טראומטית. מביע את כל עוצמת השבר. המנגינה, הקצב, העיבוד המורכב ובעיקר השירה המתכוונת-נואשת מעצימים את הדרמה האישית. חווה את השתיקה שלה בכל גופו. אין מרחק של מילימטר בין פיו וליבו, וכדי לחזק את האמירה, הוא מסיים את השיר בדיבור "ואני לא אוהב את גרמניה, לא אוהב". לא ממש חשובה המציאות, כי אם יש משהו כמו דוקומנטציה של תחושות – זה השיר הזה.
דוקומנטציה של תחושות מגיעה באקורדים דרמטיים של פסנתר, בהלמות תופים מבעיתה, בקול מקונן, בתזמור טעון געגועים בשיר "מיטות נפרדות", ייסורי המאהב הנואש שמדבר בשם שניהם: "חיפשנו מקום להחביא אהבה/ עולם אתה עולם עצום כל כך, אפל/ כלוע של אקדח".
צליל הבעתה הסהרורי-דרמטי אופף את "עיר ובהלות" בקצב של סרט מתח אפוקליפטי. אישית – חרדתו מול העיר הגדולה שבה "חלון אינו אלא רצון אחר, פתוח", אבל היוצר שבו גובר על הניכור והייאוש: "ואני יודע כי בדממה אני כותב/ ובדממה נמחק אבל מוכרח אדם/ להשאיר אחריו סימני מאבק". בסיום נשמע קול נשי כמו מתוך חלום ששר: "כי נפלה עלי פתאום עיר ובהלות"
מדריך קצר ליציאה מדיכאון משבר הפרידה מספק יהלי סובול ב"לימוד רכיבה". כאן קרה איזשהו נס מוסיקלי, בבית השלישי – מעבר מלודי להרמוניה שמימית קסומה, שמוציאה את השיר לעולם אחר, בלתי מושג, ובמשמעות האירונית -היחלצות מטראומה משבר אובדן האהבה – אינה ניתנת ללימוד כמו רכיבה.
מצד אחר, טסה שר ניסיון לגלות את האהבה מחדש במקום אחר, כזה שאיש בו לא דרך בשיר "חשש לשיטפונות" – שיר שמתפתח בתזמור אווירה חלומי כדי להעצים את תוגת הגעגוע.
צליל הבס הבשרי בפתיחה של "לשים ת'בראש" והטון הנמוך והדואב שמשדר ניכור וכמיהה, מראים, שאצל דודו טסה סיסמוגרף הרגש משרטט אמת. אין מפות ללב אחרי כל השוטטויות בעולם. הלב הפועם מרגיש ומתגעגע לבית, להניח ראש, לנוח אחרי תקופת הנוודות. זעקה נואשת לעזרה – מגובה בהרבה חשמל. גם הקצב כאן מוליך בכיוון אחד. אין עוד ניסיון לקיצורי דרך, אין עוד שבילים צדדיים. הצליל הסחרחר נשמע כמו צעידה באמוק למטרה הנכספת. טסה של סערת הרגשות הזו מוליך-סוחף אותך אל תוך ליבת תחושותיו.
מעט אור במסדרונות האפלים? תקשיבו ל"בן של אבא שלי" שנפתח בשירה ללא מילים בפריטה על אקוסטית. בתוך כל הבהלה – "בסוף היום אני בן של אבא שלי/ מי עוד השאיר לי בלילה אור במסדרונות?" ו"כל עוד/ הגשר יעמוד/ לא אפחד למעוד". שיר קטן, אינטימי, מחלחל.
ובסיום ב"בכינו טעינו", חיבור של רוק ותזמור אוריינטאלי, יוצא דודו טסה לכביש הפתוח לשיר, "עמוק הלב רחוק החוף/ מן המצולות אני אחזור/ האם תהיי איתי גם אז/ רחוק רחוק על חוף זהב"
התזמור ה"שמח" בשיר הזה לא יפיג את תחושת העצבות-מועקה, שעוברת לאורך האלבום המצוין הזה, שהוא עולם מוסיקלי עשיר ומעודכן של יוצר, שמחבר מזרח ומערב כדי להאיר את פנימיותו בצורה הכי אותנטית.

שירים: לזכרה של גאיה, Lo 0394, לשים ת'ראש, גרמניה, מיטות נפרדות, עיר ובהלות, לימוד רכיבה, חשש לשטפונות, בן של אבא שלי, בכינו טעינו.