קולו הגבוה של אילן דמרי מספר את תוגתו, משדר את ההרגשה המבאסת. בהמשך מצטרף בקצב מודגש יותר דודי לוי. צבע קולי אפלולי-מחוספס יותר. פחות הרמוני יותר רוקי. למה דואט? האם חזקה התחושה המשותפת מהתחושה האחת? האם לא כדאי היה להשאיר אותו בחלקה האישית של מספר אחד? דמרי את לוי מצליחים לשדר את המלכוד שבחבירה אובססיבית ל"צל השחור", לדיכאון-עצבות-מרה שחורה, כאשר ההיגיון אומר, שהנשמה שלך רוצה להשתחרר מהדפרסיה, מבקשת/מתחננת ממך "לשכב לצידה". האם השכל ינצח. לא בטוח, אבל כבר במודעות – הזו קיים קצה של אור בסוף מנהרת היאוש. השיר הדרמטי מלודי להפליא, טעון באמוציות שמגיעות ממקומות שמתחת מיתרי הקול. הנשמה ה"חיובית" מאפילה בסופו של השיר על תחושת המרמור, מצליחה לייצר מסלול שמחלץ מהמלכוד.
ואני צועד לבד / אחרי צועד הצל השחור שלי/ נאמן כמו עבד/ לא מבין מה קורה/ איך נפלתי לקרשים בצורה כזאת כואבת/ ואני רוצה אור/ שקט לעצור
להרוות את נשמתי הצמאה/ ואני צריך לשתות/ משהו לאכול/ איך אוכל להרדם
נשמתי שרואה הכל אומרת/ רק תשכב לצידי/ נשמתי שיודעת מה הוא/ רק תהיה לצידי/ לצידי/ לצידי
