דוד לביא - עטיפת האלבום

דוד לביא

דוד לביא

נענע דיסק
4/5

קצב תופים טוען במתח שיר העוסק ביחסי אהבה מורכבים בין בני זוג, שאינם מצליחים להחזיק את הזוגיות ומובילים למצב נואש של "אנחנו כן ולא ביחד"... דוד לביא שר את "הוא יאהב את זה" בטון דואב, בדרמטיות חסרת נשימה, עובר מכמעט אקפלה לתזמור סוער.
השירה  המתרגשת מגיעה עד זעקת שבר  ב"שוב נשרף" – בו מדמיין לביא מצב של בריחה אל המדבר. ב"שני חדרים" מוריד לביא רגל מדוושת הסערה הדרמטית ומתרכך כדי לשיר ברגישות מלנכולית את תחושותיו האמביוולנטיות כלפי האל. האמונה היתה ענקית ניסיון החיים לא היטיב עמו. פעם, התמימות הילדותית אפשרה לו להאמין בלי שאלות ובלי להיפגע. הבגרות ועמה התמודדות פנים מול פנים עם המציאות הביאה לכפירה – "היום אני פה במקום שבו/ בשר וחלב מתערבבים על המיטה". שאלת השאלות היא: "איך יכול להיות שאתה אוהב אותי / ולא יודע מה חסר לי". זוהי שאלה שכל מאמין צריך להסיר ממסך מחשבותיו, ועם זאת היא תמשיך להיות במוקד המצוקה האנושית. הפעם – דוד לביא אינו זועק, אלא מקונן באיפוק כואב. העיבוד וההפקה (צח דרורי) עוטפים בתערובת של צליל מיתרים אקוסטי ואלקטרוניקה את צפונות הלב ומעצימים את הנרטיב.
דוד לביא, אחד היוצרים היותר אותנטיים, שיצאו מ"כוכב נולד" מנסה באלבומו החדש לשתף אותנו בכאביו, כשלעיתים התחושה היא יותר רגשנות שמבקשת חמלה,  עד כי בשלב מסוים אתה מפסיק לחבור לדרמה ולכאב שלו כשהוא שר ב"כולם ידברו על זה": "בעומק של חמישים מטרים מתחת לאדמה/ אני יושב עם הפצצות/ ומחכה לך/ שתגיע להפעיל אותנו/ שנרים את כל העיר באוויר".
כך גם תחושת האבדון בשיר  המלודרמטי  "האקדח" בה נוסק לביא לפלסט בקול מתרגש רוטט, כשהוא שר נואשות:  "כי נמאס לי הכל, אפילו יפתי/ אשר בחרה כך לחיות בלעדי". גם כאן אני מתקשה להשתתף בצערו.
לעומת זאת, ב"כאבי גדילה" על טראומת התבגרות – יורד לביא מפסגות הטראומה המייסרת ומתאר בטון מבוקר יותר, במלודיה יפה שר על מישהי ש"קוראת לעזרה" – "את לא כותבת כדי לא לדעת/ מה יש לך בראש/ אולי הפעם אין מה לחשוש"
הקצביות  המהירה הלא קודרת של "עד אליי" – מבט על העולם הרוחני שעזב כחוזר בשאלה והמעבר לתל אביב – היא חריג  מורכב ומיוחד, אבל לא קוהרנטי  להלך הרוח העובר לאורך האלבום.
"נסעתי רחוק כדי להגיד לעצמי שאני לבד מבחירה", שר לביא ב"שישים פעמים בדקה" – מסקנה האומרת שינוי משמעותי בחיים, לחוות פרידה, להישאר לבד, להתפורר עכשיו כדי לתקן בעתיד. מתחיל שקט ומטפס לפלסט, ואנחנו שוב נמצאים בעין הסערה  הדרמטית שלו בעיבוד ובהפקה המייצרים אווירת עננות קודרת.
גם אם לא תמיד חברתי לתחושות הנואשות של דוד לביא, אין לי שום ספק: הוא קרוב מאוד אצל עצמו. האנרגיות הדרמטיות האלו אינן מהשפה ולחוץ. הבחור הזה אינו חושב על להיט לגלגל"צ, אלא קודם על  תרגום החשיפה האישית למבע מוסיקלי אמין.

שירים: הוא יאהב את זה, שוב נשרף, שני חדרים, כולם ידברו על זה, האקדח, כאבי גדילה, הוידיאו, עד אליי, שישים פעמים בדקה, כל לילה, הכניסיני

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. חו"ל? הוא שר בעברית. יישותו עברית. בעיה. אבל במהות – אכן כאן לא יזכה להערכה לה הוא ראוי.

  2. דוד לביא פשוט גדול מדי עבור ישראל. הוא מדהים, וההפקה! ההפקה!!! ריח של חו"ל.
    טונות של כישרון וכאריזמה. איכות שירה מעל ומעבר.
    דוד היקר, סע, סע לך ללונדון, מצא את תהילתך הראויה שם.. לונדון מחכה לך..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן