יצאו הזמרים והנגנים לשדות להתרגש משיר אהבה. הכוריאוגרפיה קישטה בשמלות לבנות, תנועתן של נשים מבוגרות וצעירות. יש כאן סיפור, וגם שירת עידוד ותמיכה. נדמה כי השיר אינו מה שהוא ללא הקליפ, המשתף את הנוף (המדברי) כדי להעצים את תחושת שירת הרגש היחדווית. גם היוצרים דולי את פן הכניסו את פרצופיהם הרצינים לתמונה בנגינת גיטרות לצד דיקלה ועידן חביב. זוהי שיטת המיתוג העכשווית. גם אם אינך מבצע, תכניס עצמך לפריים-קדמת הבמה. קרדיטים מסוג חדש, אולי מוצדקים. מוסיקלית, יותר משמעותית נוכחותו של נגן הקמנצ'ה, מארק אליהו.
לעצם הענין: לחן מעוגל-נוגה, מתביית ללא תנאי על מיתרי הרגש, עוטף טקסט לא קוהרנטי בין אהבה אבודה של שקיעה עצובה לתקווה מחוייכת של שמש חמה, מוליך אל מחוזות הקיטש. הסיפור המרופרף נקטע בצרור מילות עידוד אקראיות – לחייך ביום יפה, "לא סוף העולם" ואסור "לתקן לב שבוכה". מה-מי-מו? מה עושה כאן המשפט הזה?
מה שבטוח – מגמת הרגשנות נשענת על טקסט סתמי. המוסיקה היא סוג של עלה תאנה מלטף – במלודיות הנוגה, בטונים הרגשניים של הזמרים הטובים, כאילו המאזין מתבקש לחבק את העצב המתייפייף.
*** דולי ופן: לתסריט של הקליפ חיפשנו אישה מבוגרת בלבוש שמלה לבנה שתרקוד בעולם שלה בבית, כשהיא עוצמת עיניים ומדמיינת מישהי צעירה לבושה גם היא בשמלה לבנה בנוף הררי מדברי כששתיהן רוקדות כל אחת בעולמה, משלימות את תנועות הריקוד אחת של השנייה. כשחיפשנו את הליהוק המושלם הגענו לזהבה, בת 74 ממכמורת, בעלת עבר מפואר של ריקוד. זהבה התחילה לרקוד מגיל 4, ומגיל 18 הייתה מורה לריקוד קלאסי ובלאט 20 שנה. בתפקיד הצעירה
ליהקנו את הנכדה שלה, יולי, בת 15 רקדנית קלאסית מקצועית אשר נפצעה לפני כמה חודשים, ואחרי צילום הקליפ, התבשרה שלא תוכל לרקוד יותר. הקליפ הוא הריקוד האחרון שלה".
בשמלה לבנה מול ירח מאיר/ ליבה שוב נשרף מעצמו
מכתבי אהבה שאיש לא יכיר/ שמרה קרוב לליבה
השקיעה עצובה והרגש כמו קיר/ הלב מדבר עם עצמו
והיא קצת אבודה כמו הנוף של העיר/ חשבה על ליבו
ואז את תראי לא סוף העולם/ אפשר לחייך בחוץ יום יפה
ואז תגלי בסוף כמו כולם/ אסור לתקן לב שבוכה
ושמש חמה תבוא ממזרח/ ורוח קרה תלטף
את סוף הסיפור של זה שלקח/ לה את הלב
ואז את תראי לא סוף העולם/ אפשר לחייך בחוץ יום יפה
ואז תגלי בסוף כמו כולם/ אסור לתקן לב שבוכה
