בעת כתיבת שורות אלו, אפשר כבר לצאת מהבתים בלי לספור 100 או 500 מטר, להיפגש עם סבא וסבתא, להתחבק עם מסיכה. לטייל בגן. להגיע לקניון. תמו, ככל הנראה, ימי הגעגועים. עוד נתגעגע אליהם. דורי בן זאב התגייס וגייס לחרוז את נרטיב הגעגוע לשגרת החיים הקודמת.
תוך ציטוטים משיריהם של אריק אינשטיין ("שלוש ארבע לעבודה") ומאיר אריאל  ("טרמינל לומינלט"), שר דורי את הכמיהה במנגינה פשוטה, צליל אקוסטי של גיטרה, קו מלודי בהיר, טון מתכוון, שחושף חסר של משהו שבימי קורונה מתבהר כשגרת הטוב, כמעט מאוויים נוסטלגיים.
חיפשתי אצלו כהרגלי הומור, אבל בן זאב  לא מסתתר מאחורי משהו ולא מתכוון למשהו אחר, פרט לאותו געגוע שנגזר מימי המגיפה.  מוסיקלית, זה אינו שיר שייכנס לפנתיאון הקלאסיקות של המוסיקה המקומית, אבל הוא מכיל  תיעוד תחושת אמת לא רק של היוצרים והמבצע, אלא של הקולקטיב בעת הזו.

פתאום יש געגוע/ לארוחה משפחתית/ לפגישה עם חברים/ לשיחה עם ההורים
פתאום יש געגוע/ לצאת לרחובות/ במקום להסתכל/ כל היום על הקירות
פתאום יש געגוע/ לחייך לאנשים/ לגעת מקרוב/ לגעת בחיים
פתאום יש געגוע/ ולי אין שום ספק/ שכשיבוא היום/ שוב נתחבק
פתאום יש געגוע/ שלוש ארבע לעבודה/ ולא צריך חופשה/ ואין זו אגדה
עכשיו יש געגוע/ לפרוט במיתרים/ לקחת ת׳גיטרה/ קצת לכתוב שירים
פתאום יש געגוע/ לחייך לאנשים/ לגעת מקרוב/ לגעת בחיים
פתאום יש געגוע/ ולי אין שום ספק/ שכשיבוא היום/ שוב נתחבק
פתאום יש געגוע/ לטוס לי באלעל/ הו ז׳ה טם איי לאב יו/ איי לאב יו טרמינל
פתאום יש געגוע/ ולי אין שום ספק/ שכשיבוא היום/ שוב נתחבק!