דניאל סלומון שר אהבה נכזבת בטון נוגה. קולה של דנה עדיני נוגע בנגיעות עדינות.  כל רומנטיקן ממתין לליריקה מולחנת כזו. סלומון הוא רומנטיקן הפסנתר שחוזר ל"אור דולק בחלונך". בשיר של עמוס אטינגר וסשה ארגוב, האוהב בטוח, שכל עוד דולק האור בחלונה, נכתב גם אליו מכתב אהבה בין שאר המכתבים.
ברמיזה לשיר ההוא, האוהב של סלומון מקווה שאור דולק בחלונה – ולא בהכרח עבורו, כי הוא מודע למצבה הסופני של האהבה, לחוסר הסיכוי באהבתו אליה. הוא מאחל לה טוב, למרות שעליו עובר גיהנום. יש בו אצילות של אוהב, שמודע לטוב שהיה להם יחד, אבל מסוגל גם לשחרר אותה ולאחל לה רק טוב.
מעין מכתב של וידוי וחשבון נפש על הטוב שהיה לו איתה, על הכאב שאחרי עזיבתה ששורף אותו מבפנים עד כלות.
האהבה השורפת נישאת על לחן כובש ברכותו. סלומון מתרגם רגש לצלילים כרישום א.ק.ג. זה ליבו שמנגן ושר את השיר הזה, ובימים שהמילה מְרַגֵּש הפכה מטבע עובר לסוחר, אני בכ"ז בוחר בה לשיר הזה.

בתוך הבית השקט, משהו חי משהו מת / אני סוגר ושוב פותח חלונות / עץ הלימון שבגינה, הופך צהוב בחזרה / חבל שאת עכשיו לא כאן כדי לראות / אי שם הולכת בשדרה ,בין הכיכר לכנסיה / בכל העיר אורות דולקים רק בשבילכם / הוא מחבק אותך קרוב, וכל הקרח מהרחוב / נמס תחת פעימות ליבכם / וכאן צחוקך עוד מתגלגל, בין האור לבין הצל / בתוך החדר הקטן מלהכיל / את חום גופי המטורף, כן בתוכי אני נשרף / ולא נשאר לי כלום ממני להציל
הלוואי, שטוב לך בלעדיי / שמח לך אולי / דמיינת שוב את פניי / הלוואי, שטוב לך בלעדיי / שמח לך אולי / דמיינת שוב את עיני / העצובות
וזהו חג האהבה, בחוץ כולם מלאי שמחה / אני מקווה שאור דולק בחלונך / את לא אחת שמחכה, אלא הולכת בריצה / שלא יכבו בלב כל הנרות אצלך / "אני עושה בך גיהינום, גם בליל וגם ביום" / כך אמרת לי ועינייך כואבות / אבל הגיהינום שלך מתוק כמו בכי של מלאך / ובשבילי הוא עוד סיבה אחת לנשום / אני מודה לך על שבאת, על שלרגע הסתובבת / ואת חיי מתחת כמו שמותחים שעון / ולא אחזור שוב להיות מי שהייתי לפחות / עכשיו אני יודע באיזה צד לישון
הלוואי

צילום: מרגלית חרסונסקי