דני סנדרסון יודע להפתיע. הוא כתב שיר על האנשים השקופים, המסכנים, שאנחנו בדרך כלל רואים-לא רואים ברחובות. סנדרסון עוצר להתבונן, להרהר, אפילו לנשוך שפתיים ולהגיע למסקנה, שמעבר לפינה יש עוד הרבה סיפורים של לבבות אבודים, שאנחנו כמעט מכירים.
נו? מה עושים עם זה? שנמשיך לנשוך שפתיים, שלא נחלוף על פניהם סתם ככה ברחוב? שנסתפק בהארת המציאות המוכרת?  שנהיה עצובים?
אז כן, יש כאן שיר עצוב, אנושי, הרמוניה פשוטה נאה, עיבוד מיתרים שנוסך עוד כמה טיפות עצבות, ועדיין תחושה של לא-חם-לא-קר. אני עדיין מחכה לסנדרסון, ולא מעבר לפינה, מלא בציפיות מיוצר גדול באמת.

ראיתי מישהו בוהה בשמיים/ בקושי עומד על רגליו/ והיה לו מין מבט בעיניים/ שכל העולם על כתפיו
ולרגע קט נדמה כמעט / שאנו מכירים
עוד יום ועוד סיפור/ מעבר לפינה לב אבוד/ עוד יום ועוד סיפור
מעבר לפינה גורל שדוד
בפארק הלכה אישה סמוקת לחיים/ עגלה של תינוק מלפנים/ כשחלפה אני נשכתי שפתיים
בפנים היו רק עיתונים/ ולרגע קט נדמה כמעט
שאנו מכירים
עוד יום ועוד סיפור/ מעבר לפינה לב אבוד/ עוד יום ועוד סיפור
מעבר לפינה גורל שדוד
ישב אדם עם תיק אפור על ברכיים/ צפון בעמקי נשמתו
על ספסל חיכה מעל שעתיים/ לאוטובוס שלעולם לא יבוא
ולרגע קט נדמה כמעט/ שאנו מכירים
עוד יום ועוד סיפור..