ריקי גל מספרת הסיפור מפיהן של אישה וילדה שהיו עדות להתרחשות הקשורה באירוע טראומטי, שבו נהרסו בית וחיים. העדות נמסרת לפני שהתפרסמה בתקשורת. בולט הניגוד בין מה שהיה לפני (שיחקו כדורסל, תלו כביסה) ומה שאחרי (בית הרוס, חלונות קרועים). בהמשך השיר בולט הניסיון של הדוברת  להתערב באירוע – "אולי אביא קצת נחמה אל סף הבית".
ריקי גל ומאיר גולדברג מנסים להתייחס להתרחשות שתהפוך כותרת בעיתון, אבל כעבור שעות תרד מסדר היום הציבורי. הטראומה תישאר. שגרה לא שגרתית.
המוסיקה מביאה את הסיפור תחילה בטון מאופק של גל, שכמו מספרת את הסיפור מזווית נייטרלית,  אבל אט אט הופכת מעורבת בסיפור, כואבת ומתרגשת, גם חוזרת לשפת התיעוד-עדות בדיבור ("אני גרה כאן ליד / אמרה אישה יפיפייה, אתה לא מכיר אותי אני רואה אותך"). העירוב של התיעודי והתחושתי יצר שיר מיוחד, בהפקה מוסיקלית שמעצימה את  התחושה, מעניקה לאירוע את עומק הכאב, רגע לפני שהוא יכנס לחדשות ויהפוך לעוד כותרת לא זכורה במבול הכותרות הניתכות עלינו במציאות המקומית. חזק.

אני גרה כאן ליד / אמרה ילדונת מתוקה / שמעתי צעקות  הבנתי מה קרה / דקה לפני עוד היתה כאן שמחה, דקה לפני / בחוץ שיחקו כדור סל / ושתי שכנות תלו כביסה / דקה לפני תיקתק שעון / דקה לפני כותרת בעיתון

הרוס הבית , חלונות קרועים / ויש כתובת על הקיר:/ "מכאן אנחנו לא זזים"/ משני עברי גדה יודעים / אמא אוהבת אותנו גיבורים/ דקה לפני סיפור יתום/ דקה לפני כותרת בעיתון

הולך רועד כאן לפני / עיגול האור של הפנס/ דקה לפני, ברגע הבודד/ אולי אביא קצת נחמה אל סף הבית / עוד פעימה שקטה ללב חרד

אני גרה כאן ליד / אמרה אישה יפיפייה, אתה לא מכיר אותי אני רואה אותך

הולך רועד כאן לפני…

אני גרה כאן ליד / אמרה ילדונת מתוקה