שי צברי מתחיל נמוך-שקט-צנוע, כאילו "מסתיר" ת'נשמה הגדולה שלו, אבל בבית השני ("תראי אותי…") הוא מטפס ל"מקומות הטבעיים" שלו. הניגוד נכון. כאב בלתי נסבל על סף יאוש מצד אחד, תקווה לאור מצד שני. הבנאדם אבוד "אין פינה שבה אוכל להסתתר". אבל יש שמש( ממשית ומטאפורית) ברקע. היא, זו שאליה הוא פונה, הייתה לו שמש, והוא מבקש ממנה שתשוב ותרפא את מכאוביו.
איפה אנחנו? שיר של "הדג נחש"? ואללה. איפה הם כאן? מה פשר הקומבינה. אפשר לכתוב כבר פרק בתולדות החיבורים במוסיקה המקומית. לעצם העניין: מדובר בפרויקט החדש של הלהקה הירושלמית, שהזמינה זמרים לאולפן ותפרה לכל אחד "חליפה" לפי מידותיו, לשון הקומוניקט. .החייט יאיא כהן אהרונוב משיב רוח חדשה במפרשי להקתו בחיבור לצברי. גרוב ים תיכוני? – הולך. "התשובה" של "הדג" לז'אנר? – הולך. חיפשתם מ"הדג נחש" מחאה, משהו על הטירוף המתחולל בימים הנוראים האלה? עזבו, הם בחרו להתבונן בשמש, מצד אחד מסנוורת – במדבר, מצד אחר מסמנת סיכוי לטוב. החיבור בין צברי לחבורה עושה שמח, גם בלי לכוון לחאפלה.
המסמרים שבבטן לא נותנים לי מנוחה/ ואיך גורמים לרכבת לעצור בתחנה/ אנ'לא יכול לברוח יותר/ ואין פינה שבה אוכל להסתתר
תראי אותי אני אבוד בלב מדבר / ואת השמש העולה מהדממה'/ תראי אותי אני צולל ונעלם/ ואת השמש העולה / קחי אותי איתך למעלה
זוכר ימים בהם הייתי לך ירח בחשיכה/ ואיך הכל מתהפך איך מטפסים בחזרה/ אל המקום שבו זרם בי הדם/ שלחי קרנייך שישאו אותי לשם
תראי אותי אני אבוד בלב מדבר/ ואת השמש העולה מהדממה/ תראי אותי אני צולל ונעלם/ ואת השמש העולה / קחי אותי איתך למעלה…
