תהיותיה של הילי בוימל באשר למהות האדם מושרות בטון קודר, המשדר את תחושת החידלון והאפסות. האווירה בשיר מעוננת. טון השירה מתחלף מעצבות לחמלה. המנגינה רבת יופי, משרטטת להפליא את תחושת היוצרת. העיבוד מרחיק לכת, מתחלף מגוון אקוסטי רך לצליל גיטרות חשמליות אינטנסיבי עד דיסטורשני. הניגוד מפתיע ואפקטיבי, נוגע בדכדוך מצד אחד, בחרדה – מצד אחר. הטון והשירה של הילי בוימל מכיל ברגישות את התחושה הטבועה בה גם בלי לגלוש לדרמטיות סוערת, זו שקיימת בסאונד/עיבוד, שמשלים אותה נפלא. אחד השירים היפים ששמעתי השנה.
מה יש לו לאדם בעולם
שאינו יכול לעולם לאבד?
קם הוא בבוקר זריחת עפעפיים
עוד בוקר של יום הוא סופר ומודד
הן זה אותו בוקר שקיעת בין ערביים
וערב אורב כעורב בחלון
ערב הוא לקול קרקור חידלון
מה יש לו לאדם בעולם
שניתן לו בזכות ולא בחסד?
מקיץ מחלום אל קייצו של החורף
וסביב השעון הוא אינו אלא עבד
של קץ כל בשר הנושף לו בעורף
והחורף הוא חורף דמים
והקץ הוא שלוות עולמים
מה יש לו לאדם בעולם
והרי הוא רק בשר ורק דם
אולי זו הרוח שבין הערביים
אולי הגלים, השקיעות והמים
אולי השירים שבנבכי לחישות
ובכל אופן חייו –
רק זמן קט בין שמשות
