הסופרסטארית של הפסנתר הגיעה להאנגר 11 עם האלבום התשיעי שלה Alive. את הצהרת הכוונות מסרה הפסנתרנית היפנית בשני הקטעים הראשונים Player ו – Spirit.
כוונות? להראות שגם השמיים אינם הגבול. הירומי, הפסנתרנית והמלחינה היפנית "עפה", בפורמט טריו עם אנטוני ג'קסון (פול סיימון, סטילי דן, צ'יק קוריאה) על הבס ועם סיימון פיליפס (טוטו, ג'ודאס פריסט, דיוויד גילמור, ג'ק ברוס) בתופים. השלישיה, שהקליטה שלושה אלבומים, עושה מופע ג'אז פיוז'ן יחיד במינו.
זו הפעם רביעית שאני שומע את הירומי. הפסנתרנית הוירטואוזית אינה נשארת באותו מקום כמלחינה, מאלתרת, כמובילה של הרכב. הייתם מאמינים שג'אז וקלאסי ילך עם פאנקי וגרובי? הירומי היא פסנתרנית שלא רק מקשיבים לה. מגיעים להופעה שלה לראות את החיבור בין עבודת הידיים ותנועות הגוף והפנים. לעיתים רחוקות היא יורדת מפסגת האלתור הקצבי לעומק הליריות הנוגה. אצל נגנים קלאסיים גדולים לא רואים שיתוף כזה חופשי של הגוף.
היא מגישה קונצרט מאוד alive, שיש בו התפתחות מסעירה. הוא גדל עליך מדקה לדקה. אימפרוביזציה היא עניין מאוד שולי מול החופש שלה. הירומי נמצאת הרבה קילומטרים מעבר לויריטואוזיות. מה שדומיננטי אצלה אינה הטכניקה, אלא התשוקה והנשמה שעוברים במגע עם הקלידים. רואים לה בחיוכים ובעוויות הפנים, שהיא חווה מחדש את חווית הנגינה.
הירומי היא פסנתרנית של שאו, אוהבת החצנה וראוותנות. לא בטוח שזה מתאים לכל אוהב ג'אז או קלאסי. מצד שני אם פיאנו שואו – היא אחת ויחידה. לפעמים יש תחושה שהיא מעמידה במרכז את מפגן הנגינה הוירטואוזי, שהיא מאוהבת במוסיקה שלה עד כדי כך שהא נסחפת. הטגניקה, עבודת הידיים על הקחלידים – הם הסגנון שלה, וצריכים להודות – זוהי רמה חסרת תקדים של נגינה. הירומי משקיעה טונות של עוצמה ואנרגיה בנגינה. מנגנת בראוותנות מופגנת, חוצה גבולות סגנוניים, משנה מקצבים, מאלתרת לא רק בתשוקה – גם עם חיוך, קריצת עין והומור, מקרינה טמפרמנט של רוקיסטית ונועזות של יוצרת מודרנית.
צילום: מרגלית חרסונסקי
