בשולחן השופטים יש בלבול בין מבצע מעולה ובין מבצע מתאים לאירוויזיון. את הנוסחה המנצחת בתחרות הבינלאומית אין לאף אחד. העובדה ששפיטה הצליחה לשרוד אומרת, כי בקרב השופטים וההפקה מאמינים בגימיק. זמרת ששרה במבטא ערבי מודגש ובסגנון פרודי עשויה יותר להעליב מאשר להצחיק. אבל מה: הגימיק מבחינתם מייחד אותה.
מאיה בוסקילה? עובדת חזק על להיטים גדולים (ביונסה) אבל כבר אינה מסוגלת לחדש. המניירות הקוליות חוזרות על עצמן. בוסקילה בונה על האירוויזיון, כאילו כל מה שעשתה עד עכשיו הוא אין ואפס לעומת הצלחה בתחרות. היא התפוצצה על Listen ועל If I Were A Boy של ביונסה, לחצה על דוושת הקול והרגש, כאילו כל הקריירה שלה עומדת על האודישן הזה בקטע של טו בי אור נוט טו בי. הפקת התוכנית הפכה את ההשתתפות שלה אירוע לאומי בהשראת האירוויזיון. האם ההר יוליד עכבר?
כתבתי באחת הביקורת ואני ממחזר: בוסקילה היא זמרת בעלת יכולות גבוהות, אבל היא חייבת לצאת מקופסת הגעש המלודרמטי, לנסות קו מינימליסטי יותר, להיות יותר אקלקטית. קול חזק ורגשנות מופרזת אינם ערובה בטוחה לאמינות התחושה. אני סבור, שזו עדיין הבעיה האקוטית של הזמרת הזו, בעלת נתונים מצוינים לשירי הרגש האלה, אבל הגיע זמנה לפתוח מצנח ולרדת לקרקע, כדי להתחיל לשיר ממקומות של אמת. ביונסה וביצועי חיים סוחטי רגש עדיין משאירים אותה באוויר. היא אינה מחדשת. אין לה את הניואנס המפתיע והמסעיר שהביאה נטע. כישלון ב"הכוכב הבא" או באירוויזיון – אם תגיע לתחרות, עלולים לגרום למצנח הזה להיסגר, ואז – ספק אם תשרוד את הנפילה.
קלרה סבג: היא זמרת טובה, בעלת יכולות ווקאליות, אבל עדיין לא מספיק אינטילגנטית כדי להראות את הייחוד שיקרב אותה לתחרות הנחשקת.
אושר ביטון: חלק מהשופטים מדמיינים זמר "מזרחי" בגמר באירוויזיון. לאושר ביטון לא חסר כלום. הוא סלסל בעוצמות ובדיוק את "אסתדר לבד" של אייל גולן, אבל אם ללכת על תחזית שטחית של מה יעבוד על הקהל האוניברסלי – לסוג כזה של מוסיקה – אין כנראה סיכוי. מצד שני אפשר לחשוב על נוסחת קרוס קלטשר אורינטאלית מערבית, שלא נוסתה ברמות גבוהות בתחרות האירוויזיונית.
דניאל ברזילאי: ברזילאי הוא מסוג הזמרים שמחזיר לשאלת הבסיס – לפי מה בוחרים? לפי איכויות שירה נטו או מה טוב לאירוויזיון. אם הקריטריון הוא אירוויזיון, אז הביצוע של "איש של לילה" לא יקדם אותו למטרה הזו, ככל הנראה.
קובי מרימי: נכון שהאינטרפרטציה שלו ל – Mad World של Tears For Fear לא תאמה את רוחו של השיר במקור אלא יותר את סגנונו הווקאלי המיוחד, מה שהוציא לאמדורסקי את כל כל הרוח ממפרשי השיר, ועדיין הסגנון של מרימי ייחודי אם רוצים זמרים ייחודיים לאירוויזיון. הוא מייצג מגמה שכיחה בימינו – מוסיקת Classical crossover – חיבור בין סגנונות. היינו – המנעד חוצה ז'אנרים בין ה פופ, קלאסי, גוספל. יגידו השופטים שהוא "לוחץ מדי", שהוא מלא בקישוטים קוליים, אבל אנחנו בדיוק בתחרות שמחפשת את ה"לחיצות" וה"קישוטים" האלה, את הגדול מן החיים, ולקובי מרימי יש את זה.
טאי (תמר עמר) שרה את Radioactive של אימאג'ין דראגונס. היא מסוג הזמרות שיש לה כמעט הכל גם במונחים של שירה מסוגננת, אינטילגנטית ומדויקת וגם מבחינת הופעה. כלומר – צריכה להגיע לשלב הסופי של בחירת המועמד. היא מסוג הזמרות, שחשוב להמשיך איתה אפילו יותר ממאיה בוסקילה, ולאו דווקא על גימיק לאירוויזיון, אלא על שירה נטו.
כיתריה: גם היא חייבת להגיע לשלב הסופי של התחרות. הפעם היא שרה The Way You Are של ברונו מארס. כתריה היא כבר מעבר לתחרות ריאליטי. זה לא עניין של להילחם על מקום ראשון, אלא של החלטה מקצועית, האם ישראל שולחת זמרת ר-נ-ב בדם לתחרות. אני בעד.
עופרי כלפון: מיוחדת, ייחודית, בעלת צבע קולי עמוק לא קונבנציונאלי, וגם בגרסה של ל"תוכו רצף אהבה" של ישי ריבו, הוא נשארה יציבה באיכות שלה, אבל במונחים בינלאומיים, ספק אם היא יכולה להגיע רחוק.
דניאל מזוז: שרה את Earth Song היפהפה של מייקל ג'קסון, אבל לא הצליחה להגיע לביצוע אולטימטיבי, ושיר כזה דורש התעלות. ה"כחול" שנתנה לה פלס (והציל אותה) לא אמין בעליל.
להקת שלווה: The Sound Of Silence של סיימון וגרפונקל הוא שיר שהתאים להפליא לחבורה המיוחדת הזו. אם ללכת על נימוקים מקצועיים ללא שמץ של שיקול הומני – אפשר בהחלט לשלוח את החבורה לאירוויזיון. חבורת "שלווה" יכולה לייצר קומבינה מהסוג הזה, אבל בתנאי שההפקה המוסיקלית שלה תהיה מלוטשת בשלוש דרגות מעל מה ששמעתי באודישנים, מבלי שהעניין האמוציונאלי-סנטימנטלי (שגרם לשופט המחליף איתי לוי לדמוע) יהיה גורם מוביל.
אברהם דה קריביליו: גם הוא אחד המועמדים הפוטנציאליים להגיע לגמר הסופי. מיומן, מקצועי, בעל נוכחות מצוינת. קול מחוספס מלוטש. הביצוע שלו ל"ויוה לה וידה" של קולדפליי הוציא אותו מהפסנתר לקלידים, וזה היה ביצוע "אירוויזיוני", להפליא.
וידיאו: טאי שרה Radioactive
