אליה רוסיליו הבין שהחיים קצרים רק כאשר אביצ'י מת. רשם את זה במחברתו. עד אביצ'י – הכל היה סבבה. לחיים לא היה סוף. אביצ'י הוא שחידד את משמעות המוות מבחינת רוסיליו.
רוסיליו משרבט מיני הרהורים למחברתו. צריך דבק חזק, כדי שהחלקים יתחברו לשלם. הוא כתב על אנשים, פחדים, כשלונות, פוליטיקות שקיעות (של חדרה), ולא ברור כלל אם "העולם השתגע", ואם השתגע – האם זה נוגע לזמן קורונה. גם אם לא, לא ברור מהשיר שאכן "העולם השתגע". רוסיליו מדלג על פני עניינים שונים בשטחיות של שיחת סלון משעממת בערב שבת.
עומר אדם הופקד לזמר את מקבץ ההרהורים במנגינה שנעה בין עצבות לרוח מרוממת בקצב מיד טמפו, עולה על הכביש הראשי לנסיעת הרדיו המתיידד. הטונים מטפסים מעלה ב – "ואת ואת/ בואי תתקרבי אליי/ הזמן נגמר אולי מהר מדי". איכשהו דמות נשית מושחלת לעולם המשתגע, כדי לייצר נקודת "שפיות" וחום. אדם מנסה להכניס מעט "נשמה" ורגש לשיר חסר עומק, מרפרף, נשאר על פני השטח. אז יהיה כאן עוד שיר נגיש לנסיעת גג פתוח מול השקיעות של חדרה. מה מעבר?
כשהעשן מתפזר/ רואים שכולנו אותו דבר
על החוף הזה של החיים/ אנשים קלים כמו סירות מנייר
ומפחדים ממה מפחדים/ מאיזה רגע של כישלון
נוסעים על מאה ארבעים/ אבל לא בכיוון הנכון
מאחוריי האוזניות / כל אחד שומע איזה שיר אחר
ככה בלי סלקציות/ הכל פשוט הרבה יותר
בלי צבע בלי פוליטיקות/ כי את מי זה מעניין
החיים קצרים מדי הבנתי/ כשאביצ׳י הפסיק לנגן
ואת ואת/ בואי תתקרבי אליי/ הזמן נגמר אולי מהר מדי
ואנשים רוקדים כשהם בודדים/ ואנחנו שם עוד בין כולם
בואי נשכח הכל/ גם ככה השתגע העולם
תראי את השקיעות של חדרה/ מדממות וזה מדליק בי רגש
כולם פה מגדלים כנפיים/ ואז בוכים כשנשרפים מהשמש
ונלחמים על היום יום/ אחריי שנלחמו על הדרום
תביני העולם הזה משוגע נקודה קום
