ראיתי קהל מתלהב בהופעה של הפיקסיז בקיסריה. מזה מתלהב. מטורף עליהם. בדקתי את עצמי יותר מפעמיים. אחרי שעה וארבעים דקות ושלושים ואחד שירים שאלתי – מה קרה, שהדופק שלי נשאר יציב. זה עדיין לא אומר שההופעה לא הייתה טובה, אבל מד ההתלהבות שלי לא נסק, נאמר, כמו בהופעה של רדיוהד, ואני לא מתנצל על ההשוואה.
הפיקסיז נחשבים להקת "אינדי" במשמעות הכי אמיתית של המושג, מאז פרצו לתודעה עם האלבום Doolittle ב-1989. סיבובי האיחוד מחדש של הלהקה נמשכים כבר מתחילת שנות האלפיים. הפעם הם הגיעו במסגרת קידום האלבום האחרון Head Carrier. תום יורק, שהופיע כאן עם רדיוהד, אמר בזמנו כי החלום שלו היה לעשות מוסיקה כמו של הפיקסיז. קרט קוביין הודה כי למוסיקה של הפיקסיז היתה השפעה קריטית עליו. גם דיוויד בואי היה מעריץ. הוא עשה קאבר לשיר Cactus, שממשיך להיות חלק מהרפרטואר העכשווי שלהם מתוך האלבום – Come On Pilgrim.
הם פתחו ב – Gouge Away מהאלבום האחרון, שיר שמתייחס לסיפור המקראי של שמשון. בלאק פרנסיס נשמע מחוספס ונוקשה כמו שלא נשמע מעולם. מגיע לכל הגבהים הנדרשים. כולל הצרחות בשיר כמו Debaser משירי הפאנק האגרסיביים, המזכיר את "נירוונה" או את הפלצט ב – Where Is My Mind – מהביצועים היותר מוצלחים של המופע. לצידו שלושה שמתדלקים את המכונה – ג'ואי סנטיאגו גיטריסט-על, דיויד לאברינג מצוין על התופים ופז לנכנטין, היא מחליפתה של קים דיל מאז 2014. נכנסה לנעליה. הבס ליין שלה מלא ובהיר. אפילו בקולה יש החספוס שמזכיר את דיל.
אין משפטים בין השירים. אפס חנופה. הם מצליחים להכניס הרבה שירים לשעה וחצי של הופעה בתערובת רוק גרנג' כבד כ – Bone Machine ופופ סטייל סיקסטיז. זוהי מהות הדינמיקה של ההרכב  הזה. הנושאים ביזארים, טקטסים על גילוי עריות (בשיר "בנו של נמרוד") וגלגול נשמות בשיר Caribu ועד עניינים של איכות הסביבה כמו Monkey Go To Heaven. שיר כמו  Wave Of Mutilation  מ"דוליטל" מספיק חזק כדי להישמע טרי אחרי כל השנים שעברו מאז יצא האלבום הזה.
הפיקסיז קובעים שיאים בהופעת האיחוד-מחדש הכי ארוכה בהיסטוריה של הרוק, נראה שהם מנסים לא לשעמם את עצמם ואת הקהל. הלהקה נאמנה להקלטות שאנחנו מכירים, מעט מאוד מאלתרים על השירים. קווי הגיטרה של ג'ואי סנטיאגו חסכוניים וליריים, אין כאן סולואים מתוקים, והמתופף דייויד לאברינג שומר על הקצב, שמניע חזק את הלהקה.
הפיקסיז סיפקו כמעט כל מה שנחשב אצלם להיט, למרות שבמהות זו אינה להקה של להיטים. הגם שההופעה מהוקצעת וקולחת, המהירות הגבוהה שבה הם חורשים 31 שירים בשעה וחצי, כאילו מדובר במצעד דחוס של הדה בסט – לא עושה טוב למופע. בקושי אתה מצליח לנשום בין שיר לשיר. אני לא מתלהב ממרתונים כאלה. מכל מקום, זה הרגיש בלא מעט רגעים כאילו באו לעבודה, כלומר – מעט נטול נשמה.

צילום: מרגלית חרסונסקי

Gouge Away
Wave of Mutilation
River Euphrates
Monkey Gone to Heaven
Caribou
Cactus
Um Chagga Lagga
Crackity Jones
Isla de Encanta
Classic Masher
Mr. Grieves
Talent
Ana
Brick Is Red
Ed Is Dead
I've Been Tired
Bel Esprit
Planet of Sound
All the Saints
Here Comes Your Man
La La Love You
Nimrod's Son
Vamos
Where Is My Mind?
Winterlong – Neil Young Cover
Magdalena 318
Bone Machine
All I Think About Now
Debaser
Hey
Into the White