מי בדיוק הלכה לאיבוד? מהי השתיקה הרועמת שמאחורי הזיכרון של קני הסוף? ניתן לחבר עוד מרכיבים בטקסט כדי להשלים את הפאזל. יש כאן "אגם שותק", "זוג צעיר" שמצא חלום, על "לילה נורא" של מי ששחתה ולא חזרה. משהו נגמר. היא לא תשוב לעולם. איש בודד שמחכה לה. הכותבת מפרשנת בקומוניקט את השיר כ"חלום ושברו" שנכתב "במידה רבה על ארץ ישראל" ועל אגם הכנרת שאליה הולך הדובר שבשיר כדי לפגוש את מי שהלכה לו לאיבוד. האם היתה או חלום היתה? ניסיתי לחבר את המרכיבים לשלם, אבל נשארתי בתחומים הכמוסים של השיר.
המנגינה הסימטרית הולכת עקב בצד אגודל עם הסיפור. השירה של ויולט לוקץ’ ותומר ממיה נוגה, מעודנת, רגישה, נשארת בגבולות צנועים מאוד. הם אינם גולשים למקומות מלו דרמטיים. בזכות העיבוד של טל פורר, מצליח הצמד לשדר את התחושה שבאובדן ובגעגוע. למרות התוגה, השיר מענג במנגינה, בהרמוניה, נשמע כמו מוסיקה ששייכת למחוזות אחרים במרחק שנים רבות מכאן.
אור חלש עולה לאט על אגם יבש כמעט/ ענן כבד כמו עוטף, ומערסל חלום נשכח/ זוג צעיר מצא מקום, אל מול אגם שותק מאוד/ זוג צעיר מצא חלום, ומעכשיו שוב לא ינדוד
מסביב שקט עכשיו זו שעת החסד בזריחה/ תמיד ידע לרוץ לכאן בכל פעם שברחה/ שנים עברו והוא עוד כאן, מאז הלילה הנורא/ שרצתה כל כך לשחות ועד היום היא לא חזרה
אם, אם היה רק אפשר היה מזמן נכנע לרוח/ כן, כן אולי זה עבר, הסוף תמיד היה ידוע/ זה נגמר/ אם, אם היה רק אפשר, היה עושה הכול אחרת/ היא לא תשוב לעולם, קני הסוף שתיקה רועמת/ זה נגמר
איש בודד יושב עכשיו, נחבא אל סלע וחושב/ אולי היום תחזור אליו, הוא מחכה לה וכותב/ סמנים כמו שנים, כמו אדמה שכבר יבשה/ רק זיכרון בקני הסוף עובר עכשיו כמו לחישה
