זוכר "כמעט הכל", אבל לפי הרשימה – הרבה מאוד. מה הניע את עידן עמדי לערוך רשימה כזו? השיר נשאר תיעוד זיכרון, עלעול באלבום תמונות, ללא מניע. הוא ויונתן בגשם, ריחות של אמא מטגנת, לילות קפואים, סבא בבית כנסת בתפילת כל נדרי, אהבה על המרפסת, החבר'ה בירושלים, בית חב"ד בהודו, כמה נצחונות גם כשלונות. So What? כלומר ההתגעגעות היא העניין? ואולי מאחורי "איך התבגרנו צעירים" מסתתרת סיבת הטון המלנכולי העובר לאורך השיר. מדוע פניו כה עצובים דרמטיים בראשיתו של הקליפ?
עידן עמדי אינו עוסק בסיבה אלא רק במסובב, אין כאן נקודה מרכזית, שורת מחץ, ממש כמו שכל השיר נע על נתיב מוסיקלי אחיד – ללא איזשהו מעבר. עמדי משדר את הדכדוך והעגמומיות שבזיכרון ללא תפניות. עדיין – אני מאמין להמיית ליבו, לצליל הרגש שבוקע מקולו. למנגינה שיוצאת ממקום שמתחת למיתרי הקול, משדרת תחושת אמת. האם זה מספיק כדי ליצור יצירה שבה מילים ומוסיקה חוברות ליצירת עומק שלמה? – מסופקני.
תסריט: עידן עמדי בימוי: אליה ספינופולוס, עידן עמדי
אני זוכר כמעט הכל/ אני ויונתן בגשם,/ שיפשופים על הברכיים,/ מדלגים במים/ אבל שמיים בהירים.
אני זוכר כמעט הכל/ ריחות של אמא מטגנת/ ואופה עוגות/ לפני המלחמות/ כשעוד נקראנו ילדים.
אני זוכר כמעט הכל/ ובבירור אותך אומרת/ ׳פרא שלי, חבק אותי/ תגיד מה יושב לך בלב׳.
אני זוכר כמעט הכל/ כל פיסה בדרך/ וכמה כישלונות/ כמה נצחונות/ כמה רסיסי חיים.
אני זוכר כמעט הכל/ לילות שלמים מחכים לשמש/ קפואים על איזה הר/ עד שיבוא מחר/ איך התבגרנו צעירים.
אני זוכר כמעט הכל/ סבא עומד בבית הכנסת/ לוחש ׳כל נדריי׳ ומכוון/ אז האמינו במילים.
אני זוכר אותי, אותך/ מאוהבים אי שם,/ על המרפסת/ חלה, שמנת ושמיכות/ מה צריך יותר תגידי?
אני זוכר כמעט הכל/ כל פינה, כל סדק/ וכמה כישלונות/ כמה נצחונות/ כמה רסיסי חיים.
אני זוכר כמעט הכל/ ירושלים, כל החבר׳ה,/ שיכורים ברחובות/ פטורים מדאגות/ אין עבר ואין עתיד.
אני זוכר כמעט הכל/ חוצים את הודו ברכבת/ צפופים בבית חב״ד/ חיוך מצד אל צד/ במזרח מותר להיות תמימים.
אני זוכר אותי מנשק לך את הגב/ לפני שאת נרדמת,/ מבקש מאלוהים/ תשמור עליה/ יש גם אנשים רעים.
אני זוכר כמעט הכל/ כל מילה, כל חלק/ וכמה כישלונות/ כמה נצחונות/ כמה רסיסי חיים.
