זיו רובינשטיין עושה שימוש בסיפור בריאת העולם כמטפורה על התקופה הזו בארצנו. יש שיאמרו – מטפורה מוקצנת מדי כדי להאיר את המציאות הנוכחית, כי הרי במקרא מדובר בשינוי סדרי עולם. מצד שני, יש מצב שהאירועים של ימינו הניעו את רובינשטיין לנקוט בהקצנה כדי לתאר את מה שעובר עלינו. מילים פשוטות: חזרנו למצב שיש להתחיל הכל מבראשית , כי כל הטוב שהיה כאן נהרס, או כפי שהרבה טוענים – לקחו לנו את המדינה ("כולם אומרים שאת ארצנו/ אבל של מי את בכלל"). רובינשטיין מתבל בנימה צינית במשפט "שהחיינו וקיימנו והיגיענו/ לזמן הזה", אבל השיר אינו ציני אלא מנסה ליצור דרמה ולגרום למאזין להשתתף בה.
ההקצנה קיימת בביצוע, בעיבוד מהפתיח של פסנתר על מצע קצבי שמשדר אווירה מתוחה. רובינשטיין נשמע דרמטי, דואב, ואז ב"ויאמר אלוהים ויהי אור והכל החשיך" הופכת המוסיקה למלודרמטית. ההקצנה הזו אינה תורמת לשיר מחאה נוקב, וכאן הפספוס של רובינשטיין. השיר נשמע התפרצות רגשית מעט מופרזת שלא סחפה אותי להשתתף בצערו של הדובר.
העיר כוסתה בעלטת החוק/ בגן הילדים לא נשמע קול צחוק
עוד הבהוב ניידת בשדרה הראשית/ הכל חוזר לזמן בראשית
רחובות ארוכים גועשי אדם/ מדינה אזוקה מבעבעת דם
והדור שזועק אל מול מה שמשחית/ הכל חוזר לזמן בראשית
ויאמר אלוהים ויהי אור/ והכל החשיך
עת המלחמה לידום/ אבל הזעם ממשיך
חרב מול חרב/ שונא מול שונה
שהחיינו וקיימנו והיגיענו/ לזמן הזה
הגוף שמאס, הלב שחדל
כולם אומרים שאת ארצנו/ אבל של מי את, אם בכלל
והאם הדואגת תלחש חרישית/ הכל חוזר לזמן בראשית
