הייתי במוצ"ש בהפגנה בהבימה נגד המהפכה השיפוטית-שלטונית . אחרי נאומים חוצבים של השופט לשעבר דוד חשין וראש שב"כ לשעבר, עמי איילון עלו לבמה האחים ניר וארנון פרידמן. על הבמה התמקם גם המתופף דורון רפאלי שהוביל סאשן תיפוף סוער בסוף ההפגנה.
זהו. זמרי מחאה? הצחקתם. זמרים ללא כותרת של "מחאה" שנשבר להם כמו ל- 130,000 המפגינים שיצאו לרחובות? – נאדה. שאלתי את אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון – מדוע כוכבי הזמר הישראלי אינם מתייצבים לדגל? תשובתו הייתה בסימון עיגול באצבעות: "כי יש להם כאלה ביצים קטנות".
אמנים ואמנות הם הראי של החברה – ככאלה עליהם לומר את דברם. במציאות בישראל, לא רק ששומדבר משמעותי לא קורה עם אמנים בתקופת חירום. פוליטית ומוסרית – קיימת נסיגה מתמדת. אין בישראל זמרים שזועקים את ה"אני מאמין" הפוליטי שלהם. הרוב חוששים-משתפנים להצטרף למוחים ולמפגינים.
אנחנו דלים בזמרי מחאה אותנטיים. מעולם לא צמח כאן בוב דילן מקומי. מאיר אריאל, היה משורר מתוחכם מדי מול הממסד. אהוד בנאי נגע במחאה בשיר כמו "עבודה שחורה". "הדג נחש" יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך. אבל קולם אינו נשמע בכיכרות.
האמת היא שהמושג "זמר מחאה" כמעט אינו קיים בלקסיקון המקומי, הציבור אדיש למוסיקה שאומרת דברים נוקבים. כשמדובר באמנות, הכל מתערבב – סטנדאפ, סטירה טלוויזיונית, בידור. מזמרים דורשים לבדר, להצחיק. רק לעיתים נדירות הם מגיעים לכיכרות. אין כאן יוצרים וזמרים שבאים לזעוק שינוי. אגב, מישהו כאן עוד מאמין בכוחם של שירי מחאה? הציבור כל כך עסוק באסקפיזם, ששירי מחאה אפילו אינם מזיזים. הם פשוט מחוץ לתחום.
האם להיות מוסיקאי-שחקן-בדרן שמאלני זה עד כדי כך מסוכן? בראיון לפני כשלוש שנים עם צופית גרנט, הודה הזמר-יוצר מוקי, כי מפחיד בישראל לומר מה אתה חושב פוליטית וחברתית. "אנחנו חיים במקום שאמנים לא יכולים למחות", אמר. "כשהייתי אמן צעיר, הנרטיב שלי היה שאמן צריך להתנהל בשאיפה לשינוי פני החברה, לשפר, לשמש כמצפון חברתי. היום אם אומר משהו ביקורתי, יישפכו עלי ערימות של סחלה וחארה. יש ימים שאני נשבר. אני מגולל למטה בטוקבקים, וההרגשה היא של לחיות בתוך ערמה של חארה". זה אומר הזמר, שפעם שר בהתלהבות: "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק".
שלמה ארצי, הדג נחש, אהוד בנאי, החצר האחורית, מתי כספי, פוליקר: הם יודו שאינם מוכנים להסתכן בלהפסיד חצי מהקהל שלהם. מוסיקת מחאה אינה סחורה עוברת לסוחר. המוסיקה של האמונה – עוברת בגדול. אצלנו אין ממש תרבות יצוקה של זמרי מחאה פוליטית. מבחינה זו, אני מצדיע לכל זמר, שאינו חושש להגיד: אני חי במקום הזה, וחשוב לי להיות מעורב, יהיה ימני או שמאלני.
אסף אמדורסקי זעק בזמנו "אנחנו מלאים בזעם", למקרופונים של ערוץ 13 בעיצומה של מחאת הקורונה בכיכר רבין. "יש נאשם בפלילים שיושב בראש הממשלה וחטף את המדינה שלנו. הוא מזיין את המוח בשקרים. לאנשים נמאס, והתקשורת עדיין מגמגמת. אין כאן שום מחאה פוליטית. ביבי צריך ללכת לכלא. מדובר בנוכל שממשיכים לתת לו קרדיט. אין מצב שהוא יכול להמשיך להיות ראש ממשלה".
מעולם בעבר לא שמעתי אמן ישראלי מתבטא בחריפות כזו נגד ראש הממשלה. בטח לא אסף אמדורסקי. הוא האחרון שהייתי מצפה ממנו לצאת במתקפה כזו בשידור ישיר. הבנאדם רתח, כמו בא לומר – כשחונקים אותך – אתה צורח! לא ראיתי את אמדורסקי אי פעם מרים קול. גם המוסיקה שלו לא שידרה מעולם מחאה, לכן ההפתעה. מעניין עד כמה נפגע אז, ומדוע הוא שותק עכשיו?
אחינועם ניני נשארה אמיצה כתמיד. האמת והיושר חזקים אצלה משיקולים אנוכיים של פרנסה. אם כבר עולה על במה – הולכת עם זה עד הסוף, לתת הרגשה שהיא אומרת דברים שזועקים בתוכה ומתוכה, נותנת לתחושה לפרוץ מבפנים. אחינועם ניני אינה זמרת מחאה במובן היצירתי של המילה. אין לה ברפרטואר שירים נגד הימין הקיצוני, היא לא תופיע בכיכרות כשהיא מזמרת שירים המביעים התנגדות על פגיעה באוכלוסיות חסרות מגן, היא לא חיברה המנון בעד צדק חברתי, אבל היא אישה פוליטית מעורבת במלוא מובן המילה, משתמשת במעמדה כזמרת מפורסמת לא רק להביע את דעותיה הפוליטיות, אלא לנסות לממשן באירועים כמו טקס זיכרון אלטרנטיבי, המשותף לישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, הבוחרים להתאבל יחדיו על יקיריהם.
אחרי התגובות המתלהמות שהיא חוטפת, יתכן שגם אחינועם ניני כבר חוששת. יכול להיות, שכיוון הרוחות השתנה מאוד. לקהל ברובו הגדול, כבר לא מזיז מה זמרים חושבים ועם מי הם מזדהים. העיקר שיעשו לו גוד טיים בכפיים. למה להם פוליטיקה עכשיו? שיהיה מצב רוח טוב, האייפון יצלם ונחזור הביתה בשלום.
אז כן, אני מצפה מאמני קונצנזוס כמו שלמה ארצי ופוליקר שיהיו יותר מעורבים, שיפעילו כוח השפעה לעשות משהו לשינוי פני החברה. ככל הנראה – גם הם יאמרו: לא תודה. למה לנו להפסיד את החיבוק הגדול של הציבור, כאשר הציבור המתלהם הופך כל אמן בעל אמירה פוליטית ל"שמאלן בוגד", תוך כדי הטחת טונות של אמירות רפש וקללות ברשתות החברתיות.
מוקי, בכנות המשכנעת שלו, הבהיר כי זהו מצב שהוא לא יילחם בו, כי הוא מעדיף לדלג על העליהום, וכי יש לו משפחה לפרנס. לצערנו, הוא ככל הנראה צודק.
