נכון: ככה אוהבים לשמוע את חוה אלברשטיין. אין צורך בתזמורת. אפילו לא גיטרה. פסנתר. שלומי שבן. קווי מתאר אידיאלים לזמרת פולק קברטית מאוד ייחודית במהות. אחרי שמאזינים, אין שום בעיה לקבוע: אין צורך בכלים נוספים, בעיבודים תזמורתיים מורכבים – זוהי חוה. שלומי שבן מוביל אותה אל השביל שלו כדי להבליט מחדש את מעלותיה. היפה והמיוחד: הוא הצליח לכוון אותה בנתיב הזה ממושב הפסנתרן ולפי העיבודים שלו, והם מאוד משמעותיים, אפילו דומיננטיים.
שנתיים של כ-100 הופעות, כמעט כולן סולד אאוט, שהחלו בתיאטרון גשר בספטמבר 2017 ומסתיימות בינואר 2020. האלבום הוא סיכום ממצה.
יש שירים שקשורים לחוה בעבותות. כשמדובר למשל ב"תפילת יום הולדת" (תרצה אתר/ משה ולינסקי) – זו אינטגרציה, שלמות, בכל עיבוד שהוא, והגרסה הזו – לא פחות מופלאה מכל מה ששמעתי בעבר ואולי אף המרגשת ביותר. זה שיר שנרשם ע"י רשם שירי הנצח, ששיכן אותו לבטח בפנתיאון יצירות המוסיקה הישראלית, ממשיך להפעים, לחלחל. להיות אקטואלי. כנ"ל – "אדבר איתך", "בגלל הלילה", "כל יום אני מאבדת". גם קאבר כמו "את חרותי" של ג'ורג' מוסטקי כבר מזוהה בכל גרסה עם חוה.
החריג הבולט: "שקיעתה של הזריחה" של פורטיס. אלברשטיין מעדנת את המקור של פורטיס. הקצב של השיר שעוסק בסוף העולם הואט, הטון התעדן, הסרקזם נעלם. אלברשטיין נמצאת לגמרי בחלקת השנסון שלה, שמה יתר דגש על הזיה מתקתקה מאשר על אווירת האסון. רק הפסנתר של שלומי שבן מדגיש לעיתים את המתחולל. השיר מדבר על התמוטטות כללית, על אופק שחור, ואלה אינם קיימים בגרסה של אלברשטיין, שהפקיעה את השיר מחלקת הרוק ההולמת אותו אל חלקת הקלאסיקה המעודנת.
בסך הכל, בשביל אוהבי חוה – זוהי חזרה נפלאה לבסיס, ומצד שני אינטרפרטציות חדשות מופלאות לשירים המוכרים. עיבודים נטו, אנפלאגדית לחלוטין, קברטית ותיאטרלית, קרובה מאוד למילים, ממוקדת בצלילי הפסנתר ה"חכמים" והנוכחים של שבן, שמעניקים לה זווית קצת אחרת, גם חוזרת לשורשים של עצמה, מצליחה לשחזר בכישרון רב את קווי המיתאר הראשונים שלה – מתוך הניסיון והבטחון שצברה ומעומק בגרותה האומנותית.
שירים: מנת קרב, חופשה באדום, סולווג, תפילת יום הולדת, כל יום אני מאבדת, שיר משמר, סוס עם כתם על המצח, שקיעה, שקיעתה של הזריחה, בוא המורה, אדבר איתך, בגלל הלילה, לונדון, תרגיל בהתעוררות, את חרותי, נשים רוקדות
