הילדים שנופלים – ובעקבותיהם באות מילים, שירה. יעלו ויבואו גם המנגינות, כדי שהשכול יספג במגע צליליהן. לא תמיד המילים מזמינות מנגינות. לעיתים המלחין יעשה מאמץ מיוחד כדי לשוות להן תוגה שתיגע באובדן.
הילד הוא רס"ן יותם לוטן בן קיבוץ בית השיטה, שרבים מבניו לא חזרו מן הקרב. הוא נפל בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה בגיל 33. המילים הם של לאה שניר, המחנכת שלו ביסודי. פני ילד-נער-גבר, והציפורים הכחולות בעיניו.
השירה וההרמוניה משתתפות בצער, שמוביל את הסיפור של הנופל מתחילה ועד סוף באותו קו נוגה. לאורך כל השיר חנן יובל משדר אבלות, טוען את השיר ברגש עצבות ומועקה בקו מוסיקלי שכולו טבול בעיצבון דומיננטי, שמאפיל על הדקויות הליריות של השיר, אבל מתכתב היטב עם משקע העצב והשכול.
חנן יובל פני ילד צילום ועריכת וידאו – דור יובל
קודם פני ילד/ ציפורים כחולות קוראות בעיניו קשב דרוך,
כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם/ רושם מתווה אור תם, חף מרוע.
אחר כך נער/ קולו השלו מאחה מחלוקות, מרגיע,
כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם/ רושם מתווה אור מפייס, שוזר תבונה.
אחר כך גבר/ אצבעותיו מודדות את מרחב הצלילים/ של קלידי הפסנתר,
מתגעגעות עם פרלוד של שופן/ מתפרעות עם הביטלס ב"צוללת הצהובה",
כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם/ רושם מתווה אור חי, חומד יופי, רוקם שעשוע.
עכשיו הציפורים הכחולות בעיניו/ נעטפות בשמיכת חשיכה כגוף בלי עור,
והארץ נפתחת כפצע/ זה חוק הכלים השלובים של הצעקה המרה.
וכל אחד מן הזוכרים/ בוכה את מה שהיית בחייו.
