אני מזהה טרנד מיינסטרים מלנכולי אצל זמרים, שמנסים לשכנע בדכדוכם, למרות שאין לי מושג מה בדיוק כואב להם. אצל חגי סהר זה משהו עם הפחד, עם אמא, עם חוסר חום גם בקיץ. צרות של מפונקים?
הטון האפרורי של סהר העלה אותי על פס קול המוכר מזמרי מלנכוליה מקומיים, שאינם בדיוק יודעים מה הם רוצים מעצמם. חגי סהר ונתן גושן נמצאים על אותו תדר. ניצן קייקוב ננעל אף הוא על התדר הזה במלודיות מלטפת, סאונד אווירה עגמומי. זה נשמע מעט אינסטנט, כאילו העצב מגיע לפני תחושה אמתית.
זו אולי הבעיה של זמרים, שמתבססים במוסיקה שלהם על בעלי מקצוע שמנסים להתאים להם מוסיקת עצב לפי מידה, והעצב מתקשה לעבור. נדמה לי שחגי סהר צריך לעבור "גיל התבגרות" בשירים שלו, לצאת מהמלנכוליה המתקתקה ולשכנע שהכאב שלו מגיע ממקום יותר עמוק.
יושב על הכסא הכי לא נח במקום, אבל הוא במקום הכי נכון/ רואים מכאן את הכביש ואנשים במכוניות/ וזה מזכיר לי שאני עוד פה
השמש בזווית שזורקת אור לא מסנוור, זה זורק אותי לרגע למקום אחר/ שוב עושה חשבון מזמין חשבון ומשלם/ וזה מזכיר לי שאני חולם
אולי זה רק הפחד, הפחד לא לפחד/ לא לאכזב את אמא ככה, כמו ילד שעוזב / את ההורים ואת הבית בזמן הלא נכון/ גם אם האמצע של הקיץ תמיד חסר לי חום/ נוסע במכונית של אבא, היא עכשיו שלי/ שומע שיר של שלמה/ ארצי ומוצא אותי/ בתוך מילים שלא כתבתי אני נעלם/ וזה מזכיר לי שאני עוד כאן
אולי זה רק הפחד, הפחד לא לפחד/ לא לאכזב את אמא ככה, כמו ילד שעוזב / את ההורים ואת הבית בזמן הלא נכון
אני עוצם עיניים ונושם עמוק / בחושך גם בת ים נראית כמעט כמו ניו יורק/ מוריד בגדים ומתחבר לרגע שנולד/ וזה מזכיר לי שאני אחד
אולי זה רק הפחד, הפחד לא לפחד/ לא לאכזב את אמא ככה, כמו ילד שעוזב / את ההורים ואת הבית בזמן הלא נכון/ גם אם האמצע של הקיץ תמיד חסר לי חום
