Tame Impala טיים אימפלה

טיים אימפלה – The Slow Rush

טיים אימפלה

הליקון
4.5/5

שנחזור לפופ כמו שהנפש והדמיון חפצים שהוא יישמע? אחרי ‘Lonerism’ האלבום פורץ הדרך ו – 'Currents' אלבומו השלישי, The Slow Rush, אלבומו הרביעי – הראשון מזה חמש שנים של טיים אימפלה (קווין פרקר האוסטרלי בן ה-  34), מציג קשת שופעת סגנונות. דיסקו-פאנק, פופ אייטיז, דאנס, האוז. The Slow Rush הוא אלבום פופ במובן הכי איכותי של המושג.
Borderline למשל נשמע כמו קוקטייל של מדונה, וואהם עם קלאב טרופיקנה. ל – Lost in Yesterday יש רמזים של "Wanna Be Startin" של מייקל ג'קסון. השירים אווריריים, מזמינים להאזנה קלילה בשילוב של מלודיות והפקות אלקטרוניות מנגישות.  הטון הפופי הזה בולט כבר בשורות הראשונות של שיר הפתיחה במסלול הפתיחה המצוברח 'עוד שנה אחת' (‘One More Year’), השיר האינטימי ביותר של פארקר עד כה. הצליל ההזוי שעוטף את השיר בו תוהה פארקר על הקשר שלו למקומות שמחוץ לסטודיו שלו, ומחוץ לראשו: "אתה זוכר שעמדנו כאן לפני שנה / מוחנו התמודד והזמן עבר לאט/ אם היו בעיות בעולם שלא הכרנו / ואם היו אם אי פעם לא הראינו אם איכפת לנו".
פרקר מתייחס ל"גבול" (Border Line) כאל מטפורה. "גבול" משמש קונוטציה של אי ודאות וסיכון. אנשים יכולים להיות מתוארים, למשל, כמו "אלכוהוליסטים גבוליים", ישנה גם "הפרעת אישיות גבולית" (BDP), אשר לעיתים קרובות גורמת לבעיות ביחסים – הנושא של השיר.
הפקפוק העצמי מוביל לשאלות מתוך רצון עז למצוא פעם אהבה אמיתית או אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם באמת. הטראומה שעליה עסק בחייו גרמה לו להיות לא בטוח ופגיע, מבלי יכולת לתת תשובות ברורות לשאלות הנשאלות.  למרות שהוא למד הרבה עם השנים על עצמו ועל המרחב בו הוא חי, עדיין לא מצא תשובות לשאלות מהותיות. "הגבול" לא נשמע מוסיקה מהמפה הפסיכדלית, מזכיר יותר מוסיקה נוסח "סטילי דן".  פסנתר חשמלי, חלילי פאן, סינטיסייזרים ואתה מרגיש קצת אנמיה של רוק רך. גולת הכותרת כאן היא קולו של פרקר – מצליח להעביר רגש אמיתי,   מקפץ בין טונים גבוהים ונמוכים, כאילו בשיחה עם עצמו. אי הוודאות שלו עוברת בצורה מושלמת.

‘Posthumous Forgiveness’, הוא חשבון נרגש עם אביו המנוח של פרקר על מערכת היחסים המסובכת שלהם על רקע כוכבותו העכשווית: "רוצה לספר לך לךעל הזמן ההוא / הייתי באייבי רוד/ … מיק ג'אגר בטלפון ".
פרקר משקף את כוחה של הנוסטלגיה ב'אבוד אתמול'.  בשיר קווין פרקר מתרפק על זכרונות, נוגע באירועים מהעבר שיכולים לרדוף אנשים. הוא רוצה שהמאזינים שינסו להשאיר זכרונות רעים מאחור.  המוסיקה קולחת במנגינה וקצב סוחפים בעיבוד פסיכודלי המבליט קו בס אפקטיבי. ללא ספק אחד השירים הטובים של טיים אימפלה בהפקה מלוטשת – מצליל הסינתים, השירה, ועד לתוכן השיר שתואם את רוח המוסיקה ולהיפך.
הוא שר על הפחד לאבד את הסגולות שלו ('זה יכול להיות זמן'), ואילו 'אבק המחר' הוא סטירה בפנים לטובת ההתקדמות: " אין טעם לנסות ולהתייחס לשיר הישן ההוא".
השירים ב – 'The Slow Rush' הם שמימיים – קוסמיים: לא תמצאו כאן סתם פופ קליט-שמח. עיתונות הרוק סיווגה תחילה את "טיים אימפלה" כלהקת רוק פסיכודלי.
פרקר, שהתחיל את דרכו בשנת 2010 באולפן ביתי, בסגנון פסיכדלי, עולה על מסלול פופ הרבה יותר מגוון מאשר "רוק פסיכדלי"  מהסוג שחסר שנים רבות. זה אלבום שמתחמק מהגדרת ז'אנר, גדוש מחוות אלקטרוניות יפהפיות, מעוצב ומופק – כאילו היוצר משיב רוח חיים למוסיקה.

Lost In Yesterday



1.‘One More Year’

2.‘Instant Delivery’
3.‘Borderline’
4.‘Posthumous Forgiveness’
5.‘Breathe Deeper’
6.‘Tomorrow’s Dust’
7.‘On Track’
8.‘Lost In Yesterday’
9.‘Is It True’
10.‘It Might Be Time’
11.‘Glimmer’
12.‘One More Hour’

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן