השיר נכתב לפסטיבל הזמר של 1973, והוא משוייך בעיקר למי שביצעה אותו אז – עירית דותן בעיבוד של אריה לבנון. דותן העניקה לו את תחושת הההתרפקות הנוגה הקלה – געגועים למיני אתרים בתל-אביב הקטנה בהיבט של זכרונות טובים (בתי הקולנוע גן רינה, בית העם, גמנסיה הרצליה של רחוב הרצל) שנעלמו מנופה של העיר, שלא לדבר על שיירת הגמלים שעברה בנתיבים החוליים של העיר. הלחן של יעקב הולנדר הקרין תחושה של עצבות תמימה במתיקות קלה, ושירתה של דותן ביטאה את הלך הרוח בנינוחות מנעימה. הגרסה של טל גורדון בעיבוד עומר טייאר, במסגרת פרויקט הקאברים שלהם לפס הקול הישראלי "לא יום ולא לילה", יותר מלנכולית-אפלולית מגרסת המקור, געגוע שיש בו תחושה של ריחוק בזמן, בקצב איטי אפלולי. טל גורדון שרה את השיר על קצה האצבעות, כאילו המקומות הנ"ל הם כבר נחלת דימיון סהרורי, שההפקה המוזיקלית הקנתה לו צליל מעט הזייתי בשילוב של סקסופון ואלקטרוניקה. הקאבר המיוחד מנוטרל מהתמימות הנוגה-נעימה של הביצוע מלפני 45 שנה.
*** השיר חזר לחדשות בשנת 2009 בעקבות תחרות לבחירת "שיר המאה של תל אביב" שיזמה עיריית תל אביב בשיתוף עם גלי צה"ל לרגל חגיגות המאה לעיר. בסיומה של התחרות שבה השתתפו אלפי מאזינים נבחר השיר במקום הראשון כשיר שתוכנו מייצג את העיר באופן הטוב ביותר. לכבוד התחרות הוקלטה גרסה חדשה שלו בביצועה של מירי מסיקה, שביצעה אותו בדואט עם עירית דותן ובליווי מקהלה ושחקנים הלבושים בבגדים תקופתיים במופע הפתיחה של חגיגות המאה לעיר תל אביב. עם זאת, נמתחה ביקורת למסיקה ניתן חלק גדול בביצוע השיר ואילו דותן הופיעה על תקן "זמרת חימום" ושרה רק חלק קטן.
תנו לנו יד ונלך/ בהרצל בלי כביש ומדרכת / עם שיירת גמלים על החול/ תנו לנו היום ללכת,
לגימנסיה הרצליה כמו אתמול.
תנו לנו יד ונלך/ לראות איך העיר מתרפקת / על החוף עם הערב החם/ תנו להתגנב בשקט,
לגן רינה ואולי לבית העם.
תנו לנו יד ונלך/ לעיר הקטנה הנושקת לים/ תנו לנו יד ונלך,
למקומות שהיו ואינם.
תנו לנו יד ונלך/ נבואה אליה כמו פעם / עם ריחות מלוחים מן החוף/ תנו לנו, נו רק עוד פעם,
על ספסל בגן הדסה לאהוב.
תנו לנו יד ונלך… / תנו לנו יד ונלך, / נביט בעיניים של ילד / איך צומחת העיר הקטנה.
שכולה לבן ותכלת/ ואורות דולקים היום בחלונה.
תנו לנו יד ונלך…
