בואו נחבק את הדכדוך והעגמומיות של טל פוגל. היא נשמעת כל כך שברירית ורכה שבא לעטוף אותה, להגן עליה כמו על איזו ילדה שזקוקה להגנה. השיר מתחיל באפקט של רוח חורפית. האם השיר עצמו אינו מספיק? מספיק גם מספיק.
טל פוגל בורחת מפני עצמה, חרדה מפני חשיפת רגשותיה בענייני אהבה. האירוניה המרה היא במשפט: "רוצי הכי רחוק/ אבל אף אחד לא רודף אחריך/ אולי זה הצל של עצמך/ כמו ציפור שחורה  בוכה מעליך". אין אפילו ממי להימלט, אין ממי לחשוש. עדיף לשקוע בתוך במרה שחורה, תחת  "שכבות של שמיכה, ערימות של הזיות" .
הטון הרך, הרפה מעיד על הפנים. תמצית התוגה, שמעקרת קול, משאירה אותה בגובה המנעד הכי נכון לה. המנגינה העגולה  מקדמת את הנרטיב. ההפקה המוסיקלית משאירה אותה בקווי המתאר האלה. לא פחות לא יותר. היוצרת פוגשת את הזמרת במקום שהם קבעו להיפגש.

וידיאו: צילום ובימוי: אמיר גרומן. עריכה: טל פוגל

אין לי אומץ להודות כמה אני אוהבת/ וכשמשהו מזה בורח החוצה / אני מיד יורדת למחתרת
מגנים וחרבות, רימונים וחניתות/ או סתם חץ וקשת/ אין לי אומץ להודות כמה אני אוהבת
אותך
רוצי הכי רחוק/ אבל אף אחד לא רודף אחריך/ אולי זה הצל של עצמך/ כמו ציפור שחורה בוכה מעליך
אין לי אומץ להודות כמה אני טועה / כשאני מתרחקת/ שוקעת בתוך שכבות של שמיכה/ ערימות של הזיות או רואה איזה סרט
ונגמרו לי הקסמים/ אני עומדת מול עצמי ומתאמנת/ איך להסתכל ישר בתוך העיניים/ ולא לברוח כמו איזו ארנבת
רוצי הכי רחוק/ אבל אף אחד לא רודף אחריך/ אולי זה הצל של עצמך/ כמו ציפור שחורה בוכה מעליך