חיזיון, סיפור מתח, מסר סוציאלי, אספקט אישי. נעלה עם יהודה פוליקר על הכביש הראשי לפי קצב השיר. עם המוסיקה הזו אין בעיה להתחבר. זורמת, נגישה. הטקסט הוא פאזל שחלקיו מנסים להתאחד. סירה מיטלטלת בסערה עומדת לטבוע, שליח נמלט שמחפש מקלט ושם פעמיו לארמון השליט להביא את הבשורה. בדרך מתכווננת עליו מצלמת אבטחה.
הבשורה (הסירה שמתרסקת), אומר השיר. תגיע גם אם ינסו להשתיקו. בחלק השני של השיר מגיע ה"אני" של הדובר, שנולד ל"רדופי סערה", שאינו יכול לעמוד מול הקטסטרופה. המשל מתחיל להתחבר עם הנמשל – הסירה הנשברת, החלשים הטובעים. את האמת אי אפשר להסתיר גם אם ישתיקו את השליח. (*)
לא חייבים להצמיד את השיר לזמן קורונה, אבל מי שמרגיש רדוף סערה באלה הימים כמו הדובר בשיר, עשוי להתיישר בקלות על המסלול, שבו איש כבר אינו שומע את קול החלשים ואת תחינת הטובע.
השיר מתביית על תדר הרדיו הידידותי, הגם שהוא מהלך אימים. זה היופי במוסיקה של פוליקר – הבשורה והמסר יגיעו בקולו העמוק האפל, גם אם המנגינה והקצב מפלסים דרך מענגת שמע לאוזן וללב. קול תחינת הטובע מגיע.
* לירות בשליח, או להרוג את השליח, הוא ביטוי מטאפורי המתאר מעשה של הטלת אשמה על אדם שנשלח להעביר מסר, שמאכזב את מקבלו, או פגיעה בשליח כנקמה בשולח.
הסירה מיטלטלת בּלֵיל סערה/ מרוּקָן פח המים, הצֵידה נגמרה
והשליח הנמלט שמחפש נמל מקלט/ מתעקש לזכור את משמעות הבשוֹרה
מסמטה לא מוּשגחת הוא יוצא אל העיר/ הולך שָקֶט לארמון כשחוט השחר מחוויר
כשהוא חולף כמו הבלחה במצלמות האבטחה/ יש כווֶנֶת עליו בפוקוס מהיר
ובהבהוב מפתיע/ הבשורה תגיע/ גם אם ישתיקו לתמיד את הפָּליט השליח
והארמון שוקע/ כי איש בו לא שומע/ את קול החלשים וקול תחינת הטובע
ואני שנולדתי לרדופֵי סערה/ לא יכול לא לראות את שברי הסירה
את הנרמס והכותש, את הכלוא והמגָרֵש/ את דמעת השיר והתעקשות הבשורה
ובהבהוב מפתיע/ הבשורה תגיע/ גם אם ישתיקו לתמיד את הפָּליט השליח
והארמון שוקע/ כי איש בו לא שומע/ את קול החלשים וקול תחינת הטובע