צליל האקוסטית ב"בחצר של אלינור" מבשר על משינאי לשעבר שמתיישב לספר סיפורים ולנגן אותם סביב למדורה. אני זוכר יובל בנאי של פארקים טעוני וולטאג'ים. והנה: זמר עם בחצר האחורית. פולק סינגר ששר "לפעמים החיים הם יפים בלי להסביר בלי דימויים". ועל "הכפר הנטוש של סג'רה" וכל הסיפור שמאחורי האבנים והשיחים.
וההמשך הוא ברוח הזו: על ירח מאיר שעומד מיותם מול הסערה, וממשיך לשיר אקוסטית לחלוטין: "הלילה אני נשבר/ נולד מחדש מתוך רעידת אדמה". ו"כמו קרח סדוק מתנפץ לרצפה"
זה נשמע שיובל בנאי בחר להישאר עירום מאלקטרוניקה, ולתת את עצמו נטו-נטו ויותר "משורר", כדי לשיר מה שרובץ עליו.
ממשיכים: חיוך נוסטלגי – ב"מעבר להרים", נזכרים בתמונות מאי-פעם, זרם כזה של מחשבות-זיכרונות. מידטמפו. מנגינה רזה. קצב שמושג באקוסטית. אין תופים. אין בס. אין כלום.
רגע, רגע יש קצת רוקנ'רול: "ג'וליה" מזכיר יותר משלושה שירי רוקנ'רול בלוזיים קלאסיים. יובל בנאי שר "יש לי יום הולדת אף אחד לא בא", ואילו ג'וליה שכן הגיעה – לא תשבור לו את הלב. על רקע בלוז שמנוגן ברדיו ממפוחית וסולו גיטרה גם כן סטייל בלוז, מנסה המשינאי לשעבר להתחבר למקורות המיסיסיפי.זה נשמע יותר אטיוד כזה, תרגיל נחמד בבלוז, כאשר סולו הגיטרה והקצב מכניסים גרוב פולקלורי שמח לשיר למרות הביאוס שהוא מביע. התרפקות על נכסי העבר, פרפרזה על, בטח לא משהו שבנאי יכול לרשום כפטנט ייחודי.
בלוז אישי א': "לך אחרי הלב", שיר מאב לבנו. שר לו שיעשה מה שבלב, שיקשיב ל"אבא ילד", ש"אף פעם לא הייה מלך" שמבין אותו. נוגה-רומנטי. שיר יפה.
בלוז אישי ב': שיר בדידות – "רחוק רחוק" על אבא לילדים שהולך ומתעוות. שיר מרגש.
בלוז אישי ג': "בשר ודם" – וידוי בדיבור. לא ראפ. רק צליל מפוחית. והנה בא המשורר: "כמו חולם בלילי קיץ/ כמו שיכור ברחובות/ כמו ציפור על גגות"
"דברי הימים" – גם ההיסטוריה האישית מקבלת מימד אקוסטי, הפעם עם מלודיה קליטה, מעין וידוי מסכם על חלום שנשבר, על מה "שהייתי ונהייה כה רחוק". ואלהים שאיננו ורק השטן הוא שמראה שביל. ויש אקורד אופטימי בסיום – "אם עוד יש אהבה"…
זה אלבום של רוקיסט שעושה חשבון נפש על צליל נקי בלי רוק ודיסטורשנים. איך אמר השיר ההוא של משינה – משהו חייב להשתנות. והנה – שינוי. לא דרמטי, לא מהפך. שינוי.
מה אגיד: שאני רוצה את יובל של משינה? לא. במהות זה הוא. כותב טוב. רגישות. כישרון. אז האקוסטית נותנת לפעמים תחושה של להיות איתו אחד לאחד בסלון, שזה כשלעצמו לא רע, מאוד נכון מבחינתו – לעכשיו. וזה גם צאןד בסדר מבחינתי.
