יש מצב לסוג של אופטימיות שאינה מתכתבת עם אסון שממשמש ובא? עכשיו כשמודי הלך לעולמו ללא עת, אני נזכר בשיר הזה ובמילות הפזמון החוזר שהופך עכשיו אירוני עד כאב:
אז למה לדאוג – למה לדאוג עכשיו/ בסוף המילים יגמרו והשמש תזרח
למה לדאוג – זה לא יעזור עכשיו/ את מה שאפשר לשנות נשנה
את מה שאפשר לנסות ננסה/ ונמשיך לחייך כל הזמן/ גם אם כואב
יוסי פרץ ומודי בר און שני חברים טובים התכנסו באולפן לעשות שירים. כאן הם רואים קודם כל את הטוב למרות כל הבלגנים. מצד שני, לא נמנעים מסרקזם: "רגע לפני המפץ הגדול פתאם כולנו אחים". אלא מה: מבחן התוצאה – זה מה שחשוב, ולא התקלות שבדרך. "כמו שאומרים את הכסף בסוף/ סופרים רק במדרגות".
דאגה היא נחלת כל בני האדם, צעירים ומבוגרים. למעשה ככל שאנחנו מתבגרים עולה מינון הדאגות בחיינו כתוצאה ממורכבות החיים. גם הכמיהה לחזור ולהיות חסר דאגות רווחת אצל כולם, אלא שלא מאמצים אותה. יוסי ומודי מציעים להוריד את העומס הרגשי. לא שהם מתעלמים מהמצב, אבל טוענים שאסור לתת לו לנהל אותנו, להמשיך לחייך, גם אם כואב. לנסות לשחרר.
סוג של פרפרזה ל – Always Look on the Bright Side of Life. בואו נבחור בצד הזה, נשמור לעצמנו את הזכות לשנות את סוף הסיפור. המוסיקה אינה צהלה אופטימית: השיר נפתח כסיפור מתח בפראזת אווירה מלנכולית בקולו הנמוך של פרץ. גם ההמשך נבנה על הפער בין פסימיות לאופטימיות. גם שירתו של מודי משדרת קו של תוגה, אבל מ"הלמה לדאוג עכשיו" נכנסים לחלק שרואה את הברייט סייד שבחיים. זהו חלק ההימנון שבשיר, ה- של Do not worry now be happy. "נמשיך לחייך כל הזמן גם אם כואב".
אז כן, עם ישראל כבר קונה את המשפט הזה עם פתיחת החיים מחדש. יוסי ומודי לא מזכירים בשיר את המגיפה, אבל נדמה ששיר כזה לא היה נולד עכשיו בלעדיה. יוסי ומודי, זיווג "אחר" ומיוחד במוסיקה, הצליחו ליצור איזשוהי אמת הישרדות שמקבלת ביטוי אפקטיבי במצב הרוח המשתנה בשיר. מה חבל שגם המפעל המוזיקלי שלהם נקטע באיבו. קשה לחייך כל הזמן.
יוסי ומודי עושים שירים למה לדאוג
יוסי ומודי עושים שירים למה לדאוג מילים
הרוח עובר בצמרות העצים/ כמו קבצן מחזר על פתחים
רגע לפני המפץ הגדול/ פתאום כולנו אחים
איך יתכן שעדיין אפשר/ ואיך יתכן שאסור
כולנו שומרים לעצמנו את הזכות/ לשנות את סוף הסיפור
מנועי החיפוש מחפשים אחרי/ כאילו שאני מציאה
האישה מהוויז מעדכנת אותי/ קילומטר לפני היציאה
מה שנראה לפעמים כמו טעות/ מתגלה כתכנית מגירה
אתה ואני נשנה את העולם/ נפרק לו את הצורה
אז למה לדאוג – למה לדאוג עכשיו/ בסוף המילים יגמרו והשמש תזרח
למה לדאוג – זה לא יעזור עכשיו/ את מה שאפשר לשנות נשנה
את מה שאפשר לנסות ננסה/ ונמשיך לחייך כל הזמן/ גם אם כואב
רוצים שאצעק רוצים שאצרח/ אך למדתי להתאפק
מאז חורבן בית ראשון/ אני בעיקר מתחמק
יכול להיות שמותר להפסיד/ אפילו לחטוף מכות
כי כמו שאומרים את הכסף בסוף/ סופרים רק במדרגות
אז למה לדאוג…
המשיח עדיין תקוע בפקק/ שתי אצבעות מחברון
אהבה מין הסתם תנצח בסוף/ אהבה היא הפתרון
כל המרבה הרי זה נפלא/ מכוונים מנתקים מסמסים
אלוהי השיתוף מחייך לעצמו/ בקרוב יגמרו הפרסים
אז למה לדאוג…
יוסי ומודי על יסודות החירות (מתוך מגילת העצמאות)
תגובה אחת
טוב אז מאיפה להתחיל ,
הדמעות חונקות אותי כבר יומיים , אני חש ריק עצום , הלך אבא רוחני , האיש שלימד אותי לאהוב בטרופ כדורגל ארופי
להשתגע בכל שידור בהובלתו של מודי , ולהתגע על השזירה התרבותי והספורט .
אבללל , מהרגע שנודע על לכתו של האיש הכי נטול מניירה של כלומניק ,כמו רוב אנשי התקשורת כאן ,אני חסר מנוחה , שואב כל פיסת שורה שניתן ללמד עוד על האיש הטהור הזה , אני נחשף לפרויקט של יוסי ומודי ,שמעלה בי בעיקר ,ערגה לחברים אמיתיים , טובים ,אוהבים ,מפרגנים מסתלבטים ,צוחקים , ועושים מוסיקה בסבבבבה שלהם ,
ליוסי שנשאר נטול מודי , אני באמת משתתף בריק האדיר שנשאר לך אחרי מודי מרגיש לי עצוב נורא ,
יוסי מרגיש לי נשמה ענקית ,סוג של אהוד בנאי יחף באולפן , פשוט יוסי אתה מקסים עולם , אין כאלה כמוך , הייתי שמח לשתות עם יוסי קפה באולפן ופשוט לדבר פשוט , כמו שעשה עם מודי , אבל אני סתםם עוד יניב מגבעתיים ,שמתמלא עצבות ורגש על לכתו של מודי , ועל הריק שנשאר ליוסי ,אחרי שעות של זמן איכות של שני הנדירים האלה שחזרו להנות מהדבר האמיתי מוסיקה , אחרי שנים של בנפרד , ושוב נפרדו להם בעל כורחם , חשוב לומר , למה לדאוג הפך לי לסוג של המנון פשוט וואהו