הנה הפתעה: תרגמו את כל 42 השירים של דאלארס לאנגלית, אבל לפחות לאוהביו שאינם דוברי יוונית – זו בשורה. ואל דאגה – דאלארס לא עבר לשיר באנגלית. דאלארס האולטימטיבי זה גם לא פוליקר. תלחצו על מס. 4 בשלט. ותבינו מאיפה פוליקר הגיע.
האמת? נתתי לאוזן לזרום איתו. התרגום יחכה. בהאזנה שניה אולי אציץ לאנגלית. דאלארס זה – הטון והמנגינה והקצב. והבוזוקי, כמובן. הנה שיר אחד שהבוזוקי נכנס נפלא: My sweet swallow, כל כך יפה בעצבותו: "סנונית מתוקה שלי/ איך את יכולה לעוף/ בשמיים השחורים/ הערב נוטף דם/ ואת לא יכולה אפילו לבכות/ סנוניתי המתוקה"
והבוזוקי הזה ששר בפתיחה ל"אל תכעסי אהובתי" (גם זה מוכר מפוליקר) "אל תכעסי אהובתי/ עכשיו כשאני עוזב לשדות זרים/ אהפוך לציפור ובמהרה/ אעוף חזרה אלייך".
כשדאלארס שר, אלה שירים של כל הזמנים, טון הגעגועים הזה מתרחב לכל אזורי הרגש. דאלארס פונה למכנה משותף גדול, אוניברסאלי, גם כשהתזמורת יוצאת במחולות ב"אם ישנה סיבה" ("אני חושב שאשתכר … כדי ללכת לאיבוד בתוכך")
דאלארס אינו זקוק לעוד סופרלטיב. אבל כהרגלי בסוגיה שלו ארשה לעצמי לחטוא בעוד אחד או שניים: גם אחרי ארבע וחמש פעמים, אין שום בעיה להתלהב בפעם השישית מיורגו. תקשיבו לקהל באחדים מהקטעים. איזו התרגשות. מה סוד הקסם? אפשר להסביר את זה ברבטיקו, בלייקי-מוסיקי העממי שעובד על החושים. השיר הצועני, גם הלטיני, גם הרומנסרו, בגבולות האלה של איי הים התיכון.
יותר קל לדבר על הזמר: דאלארס אינו מוחק את השנים, אבל גם לא קופא על שמרים. לשירי המחאה והכאב שלו יהיה תמיד מימד אוניברסלי מתחדש כי דאלארס אינו עוסק באירוע מסויים. הוא מעביר בשירים שלו תחושה של זכרון הסטורי. זה הקול, זה הלב שלו, הנשמה שלו. הם שמאחדים את השירים הישנים, הקלאסיים והמודרנים למסכת אחת שכולה שלו, של דאלארס. אלה
הטונים החמים הגבוהים שהופכים לסילסול צלול, הצליל האתני-מערבי שביסודו קולח בכיוון העממי. בלי הבוזוקי ובלי הכינור זה לא ילך. המתוק והמר, מוטיב התפילה ותחושת היגון, מיצלול קולי שיש בו תהומות של עצב, אבל מצד אחר גם תחושת ה'יאסו', דמעות שאינן הולכות בלי מחיאות כפיים קצובות, מלודיה שנשפכת ממנו בקלות, כאילו היא חלק ממנו, הקצב הנהדר והעיבודים שנותנים למוסיקה לקלוח, דאלארס מפזר פשטות כובשת, אצלו הכל יוצא למעשה מצניעות, והרי לכם עוד אחד מסודותיו הגלויים. לא צריך לדבר על זה. צריך לשמוע.
