יפעת בר סלע עושה שימוש בדימויים נדושים של אור וחושך כדי לתאר כמיהת אהבה. היא פותחת ב"כשנכנסת לחיי/ ברח ממני משהו/ שלא הצלחתי להסביר". גם המאזין יתקשה להסביר האם מדובר במשמעות חיובית או שלילית, גם על רקע העובדה שהשיר מושר בנימה מעט מסויגת-מלנכולית. הגעתו של הבחור פותחת אפשרויות חדשות שמרומזות באמצעות "אור" שמפר את החושך אבל לא ברור מה "ברח" ממנה. מה זה ה"משהו" הזה.
הבית הראשון, בניגוד לכלל הבתים, מבשר דווקא רעות (לפחות באופן שהדברים כתובים) ההגעה לצפון מאפשרת לה לחזור לעצמה – מן הסתם לשפיות בהנחה, שאהבה כדברי פרויד היא אי שפיות זמנית, אבל במקביל גם פורצת גבולות כמו שוברת גבולות של עצמה.
הקצב שמניע את השיר מייצר קו מתח. השירה הנמוכה-שברירית מעט סגורה-מופנמת מסגירה דכדוך יותר מאשר מאשר שמחה. אם להשתמש בדימויים של יפעת בר סלע, השילוב של מנגינה והבעה מייצר אור, והגם שהוא מעט מעורפל, הוא אור אמיתי של יוצרת ששרה הכי קרוב למה שהיא חשה. הגם שהשיר אינו מושלם, ה"אור" הזה נשמע פוטנציאל ליצירה מאירת חיים.
כשנכנסת לחיי/ ברח ממני משהו/ שלא הצלחתי להסביר
אז נסעתי לצפון/ שמש גדולה/ מחזירה אותי לקרקע
שוב עוברת את הגבול/ רק עוברת את הגבול
לפני שיהיה מאוחר,/ הנה האושר מגיע כבר
כאן בחושך המוכר/ אני רוצה אותך
לפני שיהיה מאוחר/ הקצה של השביל מואר/ שם אהיה שלך
מרחוק ומקרוב/ אתה תהיה לי בית/ החיוך שלך יצבע
את השמיים בכחול/ קרובה או רחוקה
אני איתך עדיין/ רק עוברת את הגבול
שוב עוברת את הגבול/ לפני שיהיה מאוחר,
הנה האושר מגיע כבר/ כאן בחושך המוכר
אני רוצה אותך/ לפני שיהיה מאוחר
הקצה של השביל מואר/ שם אהיה שלך
הו הו הו….
לא רוצה להחסיר דבר,/ כאן בחושך המוכר אני רואה אותך
לפני שיהיה מאוחר
