שיתוף הפעולה בין קותימאן, כהן (כהן@מושון), ואפרת גוש יוצר מרקם עשיר של סגנונות, רגשות ושפות מוזיקליות. השיר נע בין אמירה חברתית לאינטימיות אישית, בין סול ואר־אנ־בי לשירת ראפ מודרנית. קותימאן, שמוכר כמאסטר של סאונד עשיר ומולטי־שכבתי, יוצר כאן מוזיקה שמאזכרת את רוח הסול וה־R&B של שנות ה־60, עם השפעות של ארית'ה פרנקלין, קרטיס מייפילד. האקורדים חמימים, הסאונד עמוק מודרני ונוסטלגי. על זה נבנה ראפ של כהן  טקסטים מחוספסים, ריאליסטיים, חברתיים מאוד, עם זרימה טבעית וביטחון.
ומעל הכול קולה של אפרת גוש, שהוא האלמנט השמיימי, כמעט רוחני, שמביא אור לתוך השיר.קולה הגבוה, המהדהד, הוא כמעט “קול הנשמה” של השיר – מעין תפילה שמעל המציאות הקשה.המבנה השירי מחליף בין ראפ (גוף, אדמה, תודעה יומיומית) לבין שירה (נשמה, תפילה, תקווה).
השיר הוא הצהרה של עייפות וחיפוש – מעין מזמור עירוני לעולם עייף ופצוע. – “תן לי את הכח להמשיך / צריכה קצת אור בבית שמחשיך”. זוהי קריאה פשוטה אך אוניברסלית בין אם לאל, לאדם, או לעצמי. הבית “שמחשיך” הוא גם בית פיזי וגם בית פנימי — מצב נפשי.
“תן לי ת׳כח לסלוח לעצמי / תן לי ת׳כח לסלוח לאחי”–  השיר חוצה מרמה אישית לרמה קולקטיבית, הסליחה כמעשה מוסרי וחברתי.
“ברדיו מנגנים שירים ישנים / שמור על הילדים, לא הם לא אשמים” – מציאות יומיומית שמדברת על מלחמה, על מצוקה – והצורך לשמור על התקווה בתוך עולם חרב.
“אני רואה ת׳דגלים השחורים / אני בתוך מים מסוכנים… / לא קראתי ת׳כתובת על הקיר / נשאר לי רק לשיר” כאן כהן משתמש בשפה של מחאה אזרחית (הדגלים השחורים). הראפ הופך למדרש מודרני על מצב המדינה והנפש.
המשפט “נשאר לי רק לשיר” הוא קו שבר ותקווה בו־זמנית,  אם אין פתרון, נותרת רק היצירה, השירה, האמנות.
הסיום: הנס הקטן שבחיים – “כשהבת שלי צוחקת / פתאום יש לי כח ללכת” – זו נקודת הצלה, כוח החיים הפשוט, לא דתי, לא פוליטי, אלא אנושי־הורי.
גוש חוזרת על הפזמון “יש לי את הכח להמשיך”, והפעם הוא נשמע כהכרה: היא קיבלה את הכוח, לא רק ביקשה אותו. גוש לא “שרה” כאן במובן הקונבנציונאלי אלא מהדהדת:קולה נפרס על פני החלל כמו הדהוד של נשמה בשדה קרב.היא נשמעת כמו תפילה המגיעה “מלמעלה” – קול פנימי שמבקש אור. הניגוד בין הקול הרך־שמיימי שלה לבין הראפ הגרוני של כהן יוצר דיאלוג של גוף ונפש, חומר ורוח. קותימאן משתמש בה כאלמנט בשיר,  לאו דווקא כסולנית:היא כמו תזכורת לאור שעדיין קיים בתוך האפלה.
השיר מתחבר לתקופה של עייפות, מלחמות, חרדות, פילוג, שבה אנשים מחפשים “כוח להמשיך” לא מהדת, אלא מהאהבה, המשפחה, מהאנושי. זהו טקסט שמהדהד בין האישי ללאומי, בין תפילה להישרדות. חלק מהשורות (במיוחד של הראפ) נשמעות כמו מניפסט חברתי ישיר מדי – פחות פיוטי, יותר עיתונאי. קותימאן מצליח להפוך את זה לפסקול של תקופה: שיר שמכיל גם את הרעש של העולם וגם את הלחש של הלב.
"תן לי את הכוח" הואשיר עשיר שמצליח לשלב סגנונות בלי להישמע מלאכותי בחיבור קוהרנטי בין קולות שונים (כהן, גוש, קותימאן) שמרכיבים פסיפס רגשי אמיתי.

*** בחודשים האחרונים קותימאן פתח את הפרופיל החדש – קותי, שיוקדש ליצירה המקומית שלו שכוללת הפקות לשלל אמנים ישראליים, שיתופי פעולה ושירים מקוריים. בין החומרים בערוץ אפשר למצוא להיטים גדולים כמו "שמש שזורחת עלי" של רביד פלוטניק, "מפרש לבן" של ג'ימבו ג'יי, לצד שיתופי פעולה עם יוצרות צעירות ומבטיחות כמו מיקה טל ותהילה נקב. 

כהן אפרת גוש וקותי תן לי את הכח

תן לי את הכח להמשיך
צריכה קצת אור בבית שמחשיך

תן לי ת׳כח לסלוח לעצמי
תן לי ת׳כח לסלוח לאחי
גם אם למדתי לשנוא אז אני
תמיד אחפש אהבה בתוכי
אני צריך שת׳אור פה תדליק
לא דואגים כבר אחד לשני
ברדיו מנגנים שירים ישנים
שמור על הילדים לא הם לא אשמיםֿ
אני רואה ת׳דגלים השחורים
אני בתוך מים מסוכנים
כמו ימאי מתפלל לאלים
שלא יפילו אותי נחשולים
בא לי לשבור את כל המסכים
צחוק הגורל זה אחד החזקים
התפרקתי לכמה חלקים
לא קראתי ת׳כתובת על הקיר
נשאר לי רק לשיר

תן לי את הכח להמשיך
צריכה קצת אור בבית שמחשיך

תגיד מה עוזרות המילים
כשעוד עפים הטילים
אלה ימים אפלים
אנחנו לא מכילים
צריך כוחות להחלים
כולם מחפשים ת׳שקלים
כאילו חיים רגילים
כאילו חיים רגילים

החללית שלי מרחפת
וכמעט נגמר לי הדלק
ואיבדתי את הקשר
ונראה שכבר אין שום דרך
כשהבת שלי צוחקת
פתאום יש לי כח ללכת
שואל את עצמי איך זה
אולי מדע אולי זה קסם
ואולי בעצם..

יש לי את הכח להמשיך
צריכה קצת אור בבית שמחשיך

קותימאן פייסבוק