הימים קשים, הקורונה חוגגת, האומה הומה, ההפגנות מתלהטות, ובתוך כל זה – יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר מוצאת לנכון לעשות כותרות, כשהיא פוסלת קליפ תמים של בנות להקת חיל חינוך, המבצעות קאבר ל"תמיד עולה המנגינה" של להקת חיל האוויר משנת 1974.
על מה ולמה? מה שהוציא את היועצת מאיזון היתה הסצינה, בה נראות הבנות מפזזות במטבח צבאי אוחזות במגבים. יש סיכוי – טענה היועצת, שהקליפ ינציח את הסטריאוטיפ הותיק ש"מקומה של האישה במטבח". אז נכון, הבנות נראות בקליפ בהצגה שטחית ולא אמינה. עצם העובדה, שהקליפ צולם בשחור לבן מהוה הוכחה שיש כאן קריצה או אף ביקורת למה שהיה פעם בצה"ל, לעומת מה שמאפיין אותו היום. צריך לזכור שבמטבחים הצבאיים אפשר למצוא בנות, אבל הרבה מאוד בנים. בעיקר בנים. אילו בנים היו מחזיקים במגבים בעת שירת "תמיד עולה המניגינה" – גם אז היתה היועצת לענייני מגדר פוסלת את הקליפ?!
נכון: החברה הישראלית ידועה כנכנעת בקלות יתר למיני סטריאוטיפים, ואין בעיה להצית מחדש דימוי שזמנו עבר בלי לתת חומר למחשבה – שבנות כיום אינן בהכרח נמצאות במטבח הצבאי, אלא משרתות ביחידות קרביות ומגיעות אף עד קורס טיס.
פרט לכך – נדירה כיום צנזורה על אמנות, לא כל שכן על קליפ תמים, שלא התכוון להציג היבט חברתי נפוץ בעין ביקורתית, אלא בקריצה הומוריסטית.
ההחלטה ניסתה כביכול להיות פוליטקלי קורקט, אבל השיגה את ההיפך – החלטה שלוקה בתקינות פוליטית ומתבססת על דעות קדומות וסטריאוטיפים עבשים.
מן השעות והשניות/ והקולות באוזניות/ מן הכוכב על המגדל/ ומן הרוח לצידו
והחבר שעל ידו/ אשר מרים לו אגודל/ מן העבים הנפתחים/ ומכנפי המלאכים
ומלילות ללא שינה/ תמיד עולה המנגינה:
מן הרקיע הבהיר/ עד גגותיה של העיר/ והשדות הרחבים/ וכשהלילה מעליו/ והשמיים מתחתיו
ועל הארץ כוכבים/ עמוק עמוק בתוך הלב/ בתוך הראש המסתובב
מן הקצה, מן הפינה/ תמיד עולה המנגינה:/ לה לה לה…
על התקוות הכי ורודות/ האהבות האבודות/ ואלה העומדות בתור
עם זוג עיניים כחולות/ וציפורניים אכולות/ אשר קוראות לו שיחזור
מכל האור מכל הלב/ הוא שוב אליך מתקרב/ את יכולה מתוך שינה/ לשמוע את המנגינה:
לה לה לה…
מן הרקיע הנמס/ אשר אומר לי תיכנס/ ובו אלייך אני שט/ ומן האופק הלבן
ומן הרווח הקטן/ שבין הנילוס והפרת/ מה שהיה וכבר נגמר
הטוב הרע והמכוער/ וכל ארצנו הקטנה/ כבר שרה את המנגינה:
לה לה לה…
