זהר מאירי שרה בקול רוטט שיר של אובדן עצות. השאלה "מה עושים עם כל האהבה הזאת?" היא שאלה רטורית. אין מה לעשות. "להניח לה ללכת" , "לנער עצמי ממנה", "לחלק אותה בין בני האדם" הם ניסיונות התחמקות סתמיים. באהבה אי אפשר לשלוט. היא יישות בפני עצמה, "חופשיה ומפויסת", "לא זקוקה לחסדיי". כל הטקסט הכמעט "תאורטי" הזה, לא היה זוכה לעוצמה אלמלא המנגינה והטון שטוענים אותו במטען אישי מאוד אמוציונאלי. חוסר האונים שלה – מול הריק שמותירה האהבה בהסתלקותה – מגיע גם מגיע.
המוסיקה העצובה מכילה את מלוא תוגתה של זהר מאירי ברמות הבעה שונות, תחילה בטון שברירי, ובהמשך יותר בהיר ומפוקח, כאילו נמצאה התשובה. העיבוד לוקח את השיר למקומות נשגבים בקטע של "לחלק את האהבה בין בני האדם – אלה שלא למדו לאהוב", ולבסוף, בשורה האחרונה – חוזרת לנימת כאבה האישי. מאירי מצליחה במנגינה היפהפיה הזו להכיל את גווני תחושותיה הפנימיים, משדרת אותם מעצמותיה, הגם שהסיפור שלה נשאר בקונטקסט מעט כללי של בעיה לא פתורה – אין מה לעשות עם האהבה.
**** בין משמרת למשמרת כמתמחה ברפואת ילדים, החליטה זהר מאירי לא לוותר על אהבתה למוסיקה, ולהוציא את אלבום הבכורה שיכיל שירים שכתבה לאורך השנים. את השיר "כל האהבה הזאת" כתבה זהר בעקבות זוגיות שלא התממשה על אף אהבה גדולה. היא מבטאת בשיר את חוסר האונים למול הסיטואציה ואת התהייה מה אפשר לעשות עם כמויות הרגש המצטברות למול הריק שנותר.
מה עושים עם כל האהבה הזאת?/ חשבתי להניח לה ללכת,
אך היא עומדת שם/ מושכת בשולי שמלתי/ היא תולה בי מבט ומחייכת
מה עושים עם כל האהבה הזאת?
חשבתי לנער עצמי ממנה/ אך היא הופיעה כאן וכאן ושם
תמיד למולי/ היא ישנה בעיקר כשאיננה
מה עושים עם כל האהבה הזאת?/ אולי אחלק אותה בין בני האדם –
אלה שלא למדו לאהוב/ אלה שלא אהבו מעודם
מה עושים עם כל האהבה הזאת?/ היו לנו גם רגעים של חסד,
אך היא גדלה לה/ וכבר לא זקוקה עוד לחסדיי,
היא עכשיו חופשיה ומפויסת
מה עושים עם כל האהבה הזאת?/ אולי אחלק אותה בין בני האדם –
אלה שלא למדו לאהוב/ אלה שלא אהבו מעודם
מה עושים עם כל האהבה הזאת?
