השיר התפרסם לראשונה באוקטובר 2019 בעיבוד מזרח-מערב. עידן רייכל של השנים האחרונות נע בין הפרויקט ובין הפסנתר. ליד הפסנתר הוא נשמע סינגר סונגרייטר אינטימי, ותוספת הגרסה הזו מאפשרת לו גם את הצד הזה היותר אמוציונאלי.
עוד טקסט על געגועים לאהובה? מצד שני – אלה החיים. לא משהו קיצוני השתנה. לעידן רייכל אין שום בעיה לכתוב עוד שיר לפרודים ולפרודות, המאוכזבים והמאוכזבות, שעדיין אוהבים ומתגעגעים. גם אני ככל הנראה אמחזר ביקורת קודמת. אכתוב על הפשטות היפה שבהלחנה, בעיבוד.
רייכל לקח את הטקסט הפשוט הזה, כלומר את כאב הגעגוע, שכתוב כמכתב/ אימייל  לאהובה והלחין אותו כך, שאין צורך בהאזנה שניה:  קליט, נגיש, מגיע, נוגע. לא צריכים "פרויקט" כדי להגיע איתו לטופ, להיכנס בבטחון לפלייליסט של גל"צ. כאמור בגרסה המקורית, העיבוד מחבר מערב ומזרח זורם איתו – חלק וענוג. עידן רייכל הציע ב"קומוידיאו" (מושג חדש, ראו מטה) – פחות לחרטט ולהגיע ישר לעניין. להאזין להנות, בלי לחפור. בלי להתחכם. מוסיקלית, הוא עדיין מוצא את עצמו, וליד הפסנתר – הוא הרבה יותר עצמו.

תראי, מאז עברו שנים/ עוד מדמיין אותך בין אנשים/ שוב אני מלא געגוע
תראי, הזמן לא מרפא/ ושוב הלחץ בחזה / מזכיר לי שנשאר רק געגוע
היית אומרת זה כתוב מלמעלה / תיקח את הכאב איתך/ תמשיך תמיד רק הלאה
תראי הזמן תמיד ממשיך ונוסע/ לאן – אני לא יודע
ואין מי שיגיד – תראה, יהיה בסדר/ ואין אצלי כבר אור שיאיר לי את הדרך
וזה חוזר אליי בכל מקום ושר לך/ חולם אותך כל לילה/ זיכרונות של אהבה
למצוא אצלך פינה חמה / והיד הזו המנחמת
תגידי, מה יהיה איתי/ לא מוצא כבר את עצמי/ ואין מי שיקרא – בוא הביתה

כתוב מלמעלה – גרסת הפסנתר