לאה שבת מבקשת אות מהבורא כדי להבין את מהותה. מי אני, מה אני, לאן אני הולכת. אלה שאלות שהכל שואלים – מאמינים, חילונים, אפיקורסים, פילוסופים. זהו בסיס הקיום. בלי הבנת תכלית הקיום שלנו כאן, בלי שנבין את הסיבה להיותנו מי שאנו ומה שבאנו לעשות – קשה לחיות. מי שלא מברר לעצמו בשביל מה הוא קם בבוקר, עשוי לא לרצות לקום. זה הסטרטר שמניע כל מחשבה, הבנה ופעולה.
שבת מבקשת סימנים, אותות מאלוהים. השיחות הקטנות איתו בלילה לא הניבו אותם מה מחפשת? האם האמנות עצמה אינה מספקת תשובה? האם האמונה כשלעצמה אינה פותרת את שאלת "מי אני"? שבת אינה מתפלספת. קיים חסר, והיא מחפשת הארה בדרך שלה / שלו (של האל).
גם אם השיר אינו מלוטש דיו, הטון המדוכדך חובר למנגינה הנוגה, למבע המתכוון כדי לחוש את עומק הבקשה. השירה המחוספסת מייצרת תוכן אמוציונאלי. העיבוד וההפקה עוטפים בצלילים ובקולות שמימיים, שמעצימים את הערגה עד כדי הפיכתה לחוויה רֵלִיגְיוֹזִית.
לאה שבת בדרך שלך
התרגלתי כבר שנים/ שיחות קטנות עם אלוהים/ בלילה במיטה/ אצלי בחדר
לא יודעת מה עושים/ כשקרן אור מהתריסים/ קוראת לי שוב לבוא/ אני נזכרת
תמיד אותו חלום ישן/ זה כזה שאי אפשר לשכוח/ השעון מראה שיש עוד זמן/ אני כאן
איך בא לי לגלות מי אני/ בא לי רק בדרך שלך/ מחפשת לי סימנים/ שלח לי שאהיה בטוחה
כבר התחלתי להבין ואת עצמי שוב להרים/ מותר לי גם ליפול מעט בדרך
וזה בא לי בימים איך השמיים נפתחים/ כששקט בתוכי/ אני נזכרת
